אנשים של צורה – כרך א – 030 – אל תקרי מושיקו – אלא "חכם משה"

אל תקרי מושיקו – אלא "חכם משה"

בימים שבין יום-הכיפורים וחג-הסוכות היה ר' יודל עסוק מדי שנה בהקמת סוכתו ובחיפושים אחרי "ארבעה מינים" מהודרים. חרף דוחקו ודלותו, היה ר' יודל מוכן תמיד לשלם יותר מכפי יכולתו עבור אתרוג מהודר ובלבד לקיים את המיצווה כהלכתה, בכל הדרה ותפארתה, ככתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, וגומר"… ולא היה הדבר קל כלל ועיקר. באותה שנה החמירה בעייתו בכפל כפליים, שלא אתרוג אחד חייב היה לרכוש כי אם שני אתרוגים, לעצמו ולמושיקו, וכך גם יתר "המינים" השייכים למיצוות נטילת לולב. ר' יודל עמד בדיבורו, לא חשך מאמצים ורכש שתי מערכות "ארבעה מינים" ואת המהודרת שבהן יותר הביא במתנה למושיקו, כפי שהבטיח.

בבוקרו של יום ראשון של חג-הסוכות לבש מושיקו את מחלצותיו המבריקות בצבע משי זהוב, לראשו תרבוש אדום מצונף בצעיף צחור, שזור חוטי זהב וכסף, טליתו תחת בית שחיו, בידיו ארבעת המינים שקיבל מידי "החכם" האשכנזי, ובהרגשה של חשיבות עצמית צעד בסימטאות העיר העתיקה לעבר בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי. בכניסתו לבית-הכנסת עורר מושיקו התפעלות כללית. רבים מבין המתפללים הביטו אחריו בתמיהה, משל ביקשו לפענח חידה: מה ראה אותו פחמי מגושם ומפוייח, מהנמושות שבספסלים האחוריים של בית-הכנסת, שאפילו השמש אברמינו לא נהג בו מנהג-כבוד, מה ראה להתהדר הפעם בכסות כה נאה ובארבעה מינים מהודרים, כאחד הגבירים האשכנזים? תמהו אך לא פתרו את החידה. איש לא העז לגשת אליו ולשאלו לפשר הדבר ומה ראה על ככה. וכאשר הגיעה שעת קריאת-הלל, הפשיל מושיקו את עטיפת אניצי הפשתן ואתרוג מהודר, עשוי כמגדל, כולו מכוסה בליטות צהבהבות-ירקרקות, הזדקר מבין אצבעות מיובלות של ידו האחת ולולב תמיר עם הדסים "משולשים" וערבות רעננות, טריות, בידו השניה. מתפללים רבים תלו בו עיניים תוהות ולא קשה היה לחוש בקינאה המבצבצת מביניהן. היושבים בקרבתו אמרו בהדגשה יתירה את הפסוק: "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון"…

וכשניגש מושיקו אחרי התפלה לנשק את ידו של הראשון לציון הגאון רבי יעקב שאול אלישר, ולקבל ממנו את ברכת החג, פנה אליו הראשל"צ במפתיע ואמר: אנא, מושיקו תן לי את לולבך ואתרוגך בתור "מתנה על מנת להחזיר", כי מאד חפצתי לנענע בארבעה מינים כה מהודרים.

מושיקו היה נבוך מאד. אם כבר זכה פעם בחיים לדבר שכזה, למה שיתנהו במתנה לאחר, ואפילו אם זה הראש"ל. כי בתמימותו חשב שהחכם באשי חומד את מיניו המהודרים, כי המונח "על מנת להחזיר", היה למעלה מהבנתו.

הראש"ל שפיקח היה, הבין לפשר מבוכתו והסביר לו, כי אין כוונתו למתנה מוחלטת, וחס לו לקפחו במצוה הגדולה שזכה בה.

וכשנענע הראש"ל בלולבו של מושיקו, התנענעה גם נשמתו המפויחת של הפחמי, שזה לו פעם ראשונה שטעם טעמה של כבוד והתרוממות הרוח.

משטעם מושיקו את טעמם של כבוד וחשיבות, לא ויתר עוד והשתדל מדי שנה לרכוש ארבעה מינים מהודרים, כשרבי יודל מסייע על ידו ומשמש לו "מבין".

התחברותו של מושיקו אל הצדיק ר' יודל, שינתה את אורח חייו מהקצה אל הקצה. מכאן ואילך היה ממעט בעסק הפחמים ומרבה לקבוע עתים לתורה עד שברבות הימים נשתכח שמו הקודם "מושיקו", ונקרא בפי הבריות חכם משה נר"ו (נטריה רחמנא ופרקיה).


<- לדף הקודםלדף הבא ->