אב-טיפוס של עוסק בצרכי ציבור באמונה
החשובים שבעסקני הציבור בירושלים מלפני שלושה דורות, מאז החלה עליית האשכנזים ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה, היו "הגבאים" של קופות הצדקה "והממונים" על הכוללים, פרנסים שעשו את מלאכתם באמונה, בהתנדבות ושלא על-מנת לקבל פרס. שכר כלשהו לא קיבלו, אך הם ריכזו בידיהם סמכות ציבורית עצומה ועל פיהם ישק כל דבר. סמכותם הציבורית באה להם לא כל כך משררתם ומעוצמתם החמרית-כלכלית, שהיתה מצומצמת למדי, אלא בעיקר מיושרם ומרמתם המוסרית הגבוהה מאד. התואר "ממונה" או "ראש כולל" הקנה בימים ההם לנושאו יותר כבוד והערצה ציבורית, אפילו מכהונת שר בממשלת ישראל כיום.
אחד מאותם ממונים, שעסק בצרכי ציבור באמונה, היה בימים ההם רבי-שלמה זלמן פרוש, אבי משפחת פרוש המפורסמת בירושלים, שייסד וניהל את החברה "שערי חסד גמילות חסדים הכללי" במשך כחמישים שנה ויותר. ושלא זו בלבד שנתן מכספי הקרן הלוואות חיוניות לעניי ירושלים, בלי לגבות מהם אפילו פרוטה אחת ריבית או "דמי עמלה", כשם שנוהגים בימינו, אלא שהצליח להפוך את הקופה שלא היתה משופעת במשאבים כספיים יתרים, למוסד כספי, שהקים בירושלים את השכונה החרדית הוותיקה "שערי חסד", הסמוכה לרחביה.
נתמזגו בו, ברבי שלמה זלמן פרוש, כשרונות מינהליים-מעשיים עם טוב לב, כוח-יצירה בלתי-רגיל ואהבת חסד, רגישות לסבל הזולת, עם רצון עז לבוא לעזרתו. מצפון ער ונקיון כפים שאין למעלה הימנו. תכונות יקרות אלו היקנו לו, לרבי שלמה זלמן, מעמד מכובד של העסקן הבכיר של העדה האשכנזית בירושלים. שעל פיו נחתכים כל ענייני הפרט והכלל, ולא נעשה דבר קטן או גדול בלי שהוא יקח חלק פעיל בעשייה, או לפחות יחווה דעתו עליו.
ביתו בזכרון-טוביה היה פתוח לרווחה, יומם ולילה לא ייסגר, לכל מר-נפש וקשה-יום, שמצא אצלו אוזן קשבת ולב פתוח עם נכונות לעשות כל אשר ביכולתו כדי להקל ממצוקתו. אשה שבעלה התנכר לה, היתה פונה אל רבי שלמה זלמן הטוב והמיטיב, שלא נח ולא שקט עד שהחזיר את שלום-הבית על כנו. אסון אם חלילה קרה, אב צעיר נפטר או אם צעירה הלכה לעולמה והשאירה את עולליה, מופקרים לתהפוכות גורלם האכזר, היה רבי שלמה זלמן פורש את חסותו על היתומים העלובים ודואג לכל מחסוריהם.