איציק העגלון
איציק-בעל-עגלה, כך קראו לו בירושלים, אבל בתעודותיו הרישמיות היה רשום שמו: יעקב-יצחק גרף. הוא עצמו העדיף לאיית את שם המשפחה: גרב. כך, באות בי"ת בסוף. זאת טעות, היה מסביר, "גרף" פירושו ברון, רוזן, גביר אדיר ועצום, מעולם לא היו כאלה במשפחתנו, יהודים פשוטים אנחנו, המתפרנסים מיגיע-כפיים. אני עצמי – בעל-עגלה, מאומה לא יותר, עיניכם הרואות.
למדן לא היה איציק. בצעירותו לא למד, סירב ללמוד, נמשך אל סוסים ואל כירכרות ולא גילה עניין בספרים ובכתוב בהם. כל מאמצי המלמדים לדחוס קצת תורה לתוך "ראשו הסתום" עלו בתוהו. לעומת זאת, ניחן איציק מילדותו במידה ניכרת של תבונה טבעית, במידות טובות, בלב חם ורחום, מוכן ומזומן תמיד לחוש לעזרתו של נזקק ולא לחסוך מאמץ כדי לחלץ אדם ממצוקתו. ר' מנדיל ביאליסטוקר, אביו של איציק, חסך מפתו ומסר את איציק לידי טובי המלמדים בעיר, אך איציק לא ראה ברכה בלמודו.
היו שניבאו, שעתיד איציק להיות בעל-עגלה. ולמה דווקא בעל-עגלה ולא סנדלר, ולא חייט, כדרך נערים אחרים שהאותיות הקטנות אינן חביבות עליהם? מפני שפעמים הרבה ראו את איציק נוטש את ה"חדר" ללא נטילת רשות מהמלמד, בורח אל התחנה המרכזית של הכירכרות ליד שער יפו ושוהה שם שעות מרובות, ומלווה במבטי ערגה ילדותית את בעלי-העגלה בהפליגם לדרכם הרחוקה, לעבר יפו או אל אחת המושבות הסמוכות לה.