על כל התלאה אשר מצאתם בדרך
הדראמאטי והמרגש מכולם הוא סיפור עלייתו לארץ-ישראל של רבי ישעיהו ברדקי, מי שעתיד היה להיות הפרנס ומנהיגה הנאמן והמסור של הקהילה האשכנזית בירושלים לפני כמאה-וחמישים שנה ויותר. רבי ישעיהו ושני ילדיו הרכים ראו את מלאך-המוות לנגד עיניהם, כאשר הספינה הקטנה והרעועה שבה נסעו מנמל ביירות לא"י נטרפה בלב-ים וצללה למעמקים, ורק בנס ניצלו ממוות. בטוח היה רבי ישעיהו, שהצלתו המופלאה באה לו בזכות מצוות-סוכה שקיים, כאשר יסופר עוד בסיפור שלפנינו…
רבי ישעיהו נולד וגדל בפינסק, בבית אביו הצדיק, רבי יששכר-בר ברדקי. עוד בצעירותו התבלט בכשרונותיו הברוכים. ועד מהרה יצא לו שם לתהילה כאחד מגדולי התורה בעיר ובסביבתה. נער היה כאשר נתגלה אצלו כושר-מנהיגות בלתי-שכיח, אך עלתה על כולנה אהבתו הלוהטת לארץ-ישראל, אשר עליה חלם ואליה ערגה נפשו מיום עמדו על דעתו. בהגיעו לגיל שמונה-עשרה, גיל-החופה, נשא לאשה את בתו של אחד מעשירי-פינסק, שהתחייב להחזיקו על שולחנו כל ימי-חייו למען יוכל לעסוק בתורה באין-מפריע, ובלי שיהיה עליו עול-פרנסה. כמה וכמה שנים ישב רבי ישעיהו סגור ומסוגר באחד הקלויזים שבפינסק ובתורת-השם חפצו ובה יהגה יומם ולילה, כשאשתו הצעירה מביאה לו את ארוחותיו לבית-המדרש, ורק לשבת או מועד היה בא הביתה וסועד את הסעודות בצוותא עם אשתו הצדקנית על שולחן חותנו. באותן השנים ילדה לו אשתו בן ובת, ואושר ושמחה היו שרויים במעונה של המשפחה הקטנה. ימי-השלווה לא ארכו: יד ההשגחה היתה בו, ברבי ישעיהו, ואשתו הצעירה נלקחה ממנו בדמי-ימיה. עולמו חשך עליו.
רבי ישעיהו, שכל ימיו ערגה נפשו לעזוב את ארץ-העמים ולעלות לארץ-הקודש, ראה באסונו אות מן השמים, שעליו לעזוב עד מהרה את הגולה לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בירושלים. רק נסתיימה שנת-האבלות ובנו הקטן גמר לומר קדיש אחרי אמו, ארז רבי ישעיהו את מטלטליו, לקח עמו את בנו ובתו הקטנים ומיד אחרי חג הפסח של שנת תקפ"ז נטל רשות מחותנו ויצא לדרכו – לארץ-ישראל.
אם לספר את כל התלאות וההרפתקאות שפקדו את רבי ישעיה וילדיו בדרך, על נדודיהם ויסוריהם, אפשר יהיה למלא כרך גדול ושלם, די אם נאמר כאן שאחרי חמישה חודשים, גדושים תלאות ויסורים הגיעו רבי ישעיהו וילדיו לעיר ביירות אשר בלבנון, כשהם תשושים וסחוטים, אך מאושרים ומעודדים מן התקווה שחלומם הגדול קרוב להתגשם, וכניסתם לארץ-ישראל אינה עוד אלא ענין של ימים ספורים בלבד. הימים היו ימי-הרחמים-והסליחות של חודש אלול, כמחצית-השנה מיום צאתם מפינסק עירם. אחד מנכבדי הקהילה היהודית בביירות אסף את רבי ישעיהו וילדיו לביתו ובעמדו מקרוב על גדלותו בתורה ועל התנהגותו בחסידות, חלק לו כבוד גדול והפציר בו להישאר בביתו כמה חודשים עד שובו-לאיתנו מתלאות הדרך שרופפו מאוד את בריאותו. גם שני ילדיו הרכים זקוקים היו למנוחה ולהחלפת-כוח. הסכים רבי ישעיהו להישאר בביתו של הנכבד הביירותי עד אחרי הימים הנוראים, אך הודיע למארחו, ששעתו דוחקת לו ומנוי וגמור עמו לצאת לדרך כדי שיספיק לעלות לרגל ולחוג את חג הסוכות בירושלים. ימי ראש-השנה ויום-הכיפורים עברו על רבי ישעיהו בהתעלות רוחנית שכמותה לא ידע מעודו, ובהרגשה שהנה הוא עומד בתחנה האחרונה לפני יעדו הסופי והנכסף, הרגשה שרוממה את רוחו ואימצה את לבבו וגרמה לו התקרבות יתרה אל בורא-עולם אשר לא אסף את חסדו ממנו, כפי שהוא עצמו העיד על כך באחת מאיגרותיו.