ברל'ה ר' תנחומ'ס
אף-על-פי שירושלים שבין החומות מלפני שמונים שנה ומאה שנה היתה עיר מלאה תלמידי-חכמים ולמדנים מופלגים, שתורה ועבודת-הבורא היו העיסוקים העיקריים של תושביה, היו בתוכה גם מספר לא-מועט של בעלי מלאכה ותגרנים, שסירבו לעשות תורה קרדום לחפור בו והעדיפו להוציא את פרנסתם מאומנותם ומיגיע כפיהם. גם אלה ידעו יפה את גדולתה של תורה, שהיא הנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא ואילמלא היא לא נתקיימו שמים וארץ. אף הם עשו את מלאכתם ארעי ואת תורתם קבע. מה נהדר היה המראה, לראות מדי בוקר אחרי תפילת שחרית או בין מנחה-למעריב, שורות שורות של נפחים, נגרים, פחחים וסנדלרים, יושבים צפופים מסביב לשולחנות בבית-הכנסת "שונה הלכות" ברחוב היהודים ומקשיבים בדריכות לשיעורו הקבוע של רבי זנוויל שפיצר, שהיה מורם ורבם של העמלים בירושלים, אשר בתוכם היו גם למדנים מופלגים.
אחד מבעלי-מלאכה אלה היה ר' תנחום הנפח, שמאחורי מיצחו המקומט ופניו המפוייחות הסתתרה נשמה גדולה ונפש אצילה. הוא היה ידוע כאחד הלומדים החריפים, אף בימים ההם, שירושלים היתה מלאה וגדושה גדולי-תורה וחריפי-מוח.
מזיווגו הראשון לא זכה ר' תנחום לפרי-בטן. אחרי שמתה עליו אשת-נעוריו, נשא אשה שניה, אלמנה צעירה, שהביאה לו בן-זכר וקרא אותו על שם אביו, חיים-דב. בפי הבריות נקרא שמו ברל'ה.
ילד-חמד היה ברל'ה, חכם ושנון, אך גם שובב ומפוזר; עד שהכל כינוהו "ברל'ה שד". בגיל מוקדם גילה כישורים בלתי-רגילים, ב"חדר" היה התלמיד המצטיין והקדים את כל שאר חבריו, אף כי מעולם לא היה מסוגל לשבת בשקט ולהקשיב לדברי המלמד. ר' תנחום, שהיה כבר בגיל העמידה, חיבב מאוד את בנו והשקיע הרבה מאמצים בגידולו וחינוכו. ברל'ה, מצידו, אהב את אביו והשתדל בכל כוחו להסב לו נחת-רוח. בשבתו ליד אביו בבית-הכנסת היה זה ברל'ה אחר, שונה מזה שהבריות התרגלו לראותו ברחוב: שקט, רציני, דרוך כמיתר לשמוע כל מלה היוצאת מפי אביו.