אנשים של צורה – כרך א – 066 – תוהים ונבוכים

תוהים ונבוכים

אחרי שניגב את זקנו המדובלל מהפירורים שנשתרבבו בו, פתח ר' שלמה את פיו ואמר: בודאי שמע ר' גרשון מהענין, שבחוה"מ זה עמד ר' בייניש לגמור את השידוך של בנו הירשל עם בתו של אחד מנכבדי ויקירי ירושלים, ומן השמים עיכבו את הדבר. ה' ישלח רפואה שלמה במהרה לנערה היקרה – אלא שבינתיים כל הענין ירד מהפרק.

– מעציב מאד, אני רק יכול להתפלל שה' ישלח דברו וירפאה, ואז יחזור הכל על מקומו בשלום, ענה ר' גרשון.

הבנתי מר' בייניש שההצעה ירדה לגמרי מהפרק, מה שגרם לו הרבה מפח נפש – הוסיף ר' שלמה'לה.

למה איפוא מאריך ר' שלמה בסיפור הענין, מה שגורם לי להיות מיצר בצרתו, והלא אנחנו מצווים להיות "אך שמח" בחג הזה.

– עכשיו אסביר לר' גרשון למה סיפרתי את הסיפור הזה, כי נפלאות דרכי הבורא ואחריתן מי ישותו. הנה פגשתי אתמול את ר' בייניש בדרכו לכותל, והוא היה במצב רוח מדוכדך מאד, וכל בת צחוק לא נראתה על פניו. וכשהשיח לפני את לבו, נזכרתי במה שאמרו חז"ל: "נפל תורא חדד סכינא" (כשהשור מעד לנפול חדד את הסכין), ובתוך הדברים רמזתי לו על בתך שאינה נופלת במעלותיה וביתרון כשרונותיה מהמדוברת ההיא. ולמרבה הפליאה לא הגיב ב"לא" אלא אמר: "אציע את הענין לפייגלה זוגתי".

אחרי אתנחתא קלה וחיסול כמות ניכרת של עוגיות, המשיך ר' שלמה'לה: הלא ר' גרשון יודע שנתברכתי ב"ה בגוף צנום ומצומק, וכשנפתח סדק צר דחקתי את עצמי ונכנסתי, והנני בא משמה איפה שנתכבדתי בתקרובת של שקדים ואגוזים קשים ופצחתי את כולם – ובעיקר פצחתי את האגוז הקשה… את פייגלה של ר' בייניש וקבעתי פגישה למחר בערב…


<- לדף הקודםלדף הבא ->