הכובש את יצרו
שמו בישראל היה נחמן, על שום שנולד בחודש מנחם-אב, בערב שבת-נחמו. בגלל מזגו הנוח ומפני שדעת הבריות היתה נוחה הימנו, קראו לו דרך חיבה – "נח'קה". עוד כינוי מקצועי היה לו "כל-בוניק".
ולמה הוסיפו לו כינוי שיש בו יותר משמץ של גנאי? חס ושלום, איש לא התכוון לפגוע חלילה בכבודו של נח'קה, שתלמיד חכם היה וירא-שמים, ומן הסתם ראוי היה לעלות במעלות ולהתעטר בכתרה של תורה, אלא שהוא העדיף לקיים מאמר חכמינו זכרונם לברכה: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות. ומיום שעמד על דעתו עמל בכל מלאכה שבאה לידו וסירב לעשות את תורתו קרדום לחפור בו.
ונחק'ה שלנו? כינוהו כל-בו'ניק על שום המלאכות המרובות שעסק בהן, ולא היתה אפילו מלאכה אחת שהוא לא היה בקי בה. מעין כל-בו. ידי זהב היו לו וכל חפץ שנפל לידיו שבור ומרוסק, יצא מתחת ידו שלם ומתוקן.
נתקיימה בו בנחק'ה שלנו האימרה העממית "הרבה מלאכות ומעט ברכות" וחרף עמלו הקשה נשאר עני מרוד כל ימי חייו. אעפי"כ לא בא נחק'ה בטרוניה והיה משנן לעצמו את דבריו של רבי מאיר, ש"אין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו של אדם". הצדיק עליו נחק'ה את הדין ולא התאונן.
עוד פורענות קשה נפלה עליו, שמררה את חייו וקיצרה את ימיו: מחלתה הממושכת של אשתו, מינדל, שהקשתה ללדת וחלתה במחלה שגם הרופאים לא ידעו לזהותה בדיוק, ואף כי מאז חלפו כבר כמה וכמה שנים, עדיין לא חזרה לאיתנה. כמעט כל פרוטה שהשתכר ביגיעה יתרה ובעמל רב, "הלכה" לרופאים ולתרופות יקרות. בכל זאת לא התרעם נחק'ה ולא התריס כלפי מעלה.
★
במתנה טובה אחת זיכה אותו הקדוש ברוך הוא ופיצה אותו על סבלותיו: הבן הבכור שילדה לו מינדל שלו, ילד טוב ומוצלח היה, נער זריז וממולח, בעל כישורים וצמא-דעת, שהסב להוריו עונג והרבה נחת. למען בנו זה, שקרא לו על שם אביו הצדיק, רבי יוחנן, מוכן היה נחק'ה להתייסר ולסבול עוד כהנה וכהנה ולהקריב עבורו כל אשר היה לו בעולמו.
אף על פי שעני מרוד היה וחי בדחקות, היה נחק'ה מעמיד פנים של בעל-בית מכובד, שלא חסר לו מאומה. מסתפק היה בלחם צר ומים לחץ ועושה שבתו חול ובלבד שלא יצטרך לבריות או לקרנות הצדקה וגמילות-החסדים שבעיר. מתי-מעט ידעו על מצבו ועל דחקותו. אפילו על מחלת אשתו לא סיפר לאיש, כדי שלא לחשוף עצמו ל"רחמנות" הבריות או לזילזול בכבודו. המעטים שידעו ניסו לעזור לו, אך הוא סירב לקבל מתנת בשר ודם ודחה כל ההצעות באדיבות ובמאור פנים. הקרובים לו ביותר, שראו במו עיניהם את הנעשה בביתו, הפעילו כל מיני תחבולות כדי להגניב לו עזרה כלשהי, חיונית ביותר, בייחוד בערבי שבתות ובפרוס המועדים.
למרבה המזל חונן הילד יוחנן כאביו במידת ההסתפקות, ומעולם לא בא אל הוריו בטרוניות או בתביעות כלשהן. לא פעם קרה שיוחנן הלך לחדר עם כריך משונה שהכיל שתי פרוסות ובתווך הונח גלד של לחם קשה, דימוי פרוסה של גבינה צהובה, ורק הוא ואמו, ידעו את סוד הרכבו המיוחד של הסנדביץ.
★
יותר ממאכלו הדל הכאיב את נחק'ה לבושו העלוב של בנו מחמדו ומילא את נפשו צער ועוגמה. העובדה שבנו חביבו, מחמל נפשו, לבוש בגדים בלים ומרופטים וזאת על אף כישוריה של מינדל שלו, שעשתה לילות כימים בניקוי וכיבוס ובהטלאת טלאי על גבי טלאי, ציערה אותו מאוד מאוד, כי לא תמיד הצליחה מינדל לעשות מלאכתה נאמנה ולהבטיח ליוחנן לבוש פחות או יותר מהוגן. מכל לבו השתוקק נחק'ה לאגור סכום כסף כדי לתפור ליוחנן שלו חליפה חדשה לחג, ובייחוד לחג הפסח, אלא שכמעט תמיד צצה איזו הוצאה בלתי צפויה, לרוב תשלומים לרופאיה של מינדל, והעניין נדחה ליום-טוב הבא. שאר ילדי השכונה, חבריו של יוחנן, היו מופיעים ממורקים ומצוחצחים, לבושים בחליפותיהם החדשות שנתפרו לפי מידותיהם ולבו של נחק'ה נחמץ בקירבו, ואילו יוחנן היה מצטנף בפינה בבית הכנסת ומשתדל לא להתבלט בין הילדים ולא להיראות במלבושו הדל.
★
חג הפסח ולהבדיל חגת-הפסחא הנוצרית חלים עפ"י רוב כשהם סמוכים זה לזה וסימטאות העיר העתיקה מתמלאות אז עם רב, לא רק יהודים הבאים לחוג את החג יחד עם קרוביהם שבירושלים אלא גם גויים מרחבי הארץ ומחוץ לארץ, צליינים ועולי רגל, תיירים ונציגי מיסדרים נוצריים ואף מיסיונרים המנסים לצוד נפשות ולהעלות בחכתם יהודים עלובים, אומללים, המשלים עצמם שיצליחו אולי לשפר בדרך זו את מצבם החמרי – כלכלי ולהשיג לחם לפי הטף.
והנה באחד הימים שבין פורים לפסח של שנת תרנ"ט (1899), הופיע בירושלים שבין החומות תייר אמריקאי, לבוש הדר, דובר יידיש רהוטה, שהרבה להתעניין במצב התושבים ברובע היהודי, ב"חאש" של רבי צדוק, בבתי מחסה ובמקומות אחרים. יום אחרי יום היה בא לרחוב היהודים ומספר לכל מי שמוכן לשמוע, כי היתה לו כאן סבתה שכך וכך היה שמה והוא ביקר אצלה לפני הרבה שנים, והוא זוכר אפילו את מראה פניה ואיך היה נראה החדר הקטן שבו התגוררה, תוך כדי דיבור היה מפזר שטרי כסף ירוקים, עוברים לסוחר, והילדים שרובם ככולם בני עניים היו, עטו על העשיר מאמריקה המפזר ממונו ביד נדיבה.
הוא סיפר עוד, כי הוא עוד זוכר את ימי עניו ומרודו בצעירותו, ואת חיי הדלות שהיו מנת חלקם של הוריו ושל שאר היהודים בשכונה. ואילו עכשיו שה' עזר וההצלחה האירה לו פנים ונעשה בעל הון ונכסים רבים, הוא נזכר באחיו הנזקקים והנמקים בעניים, ומשום כך הוא הגיע לכאן לעזור לכל מי שנצרך ונזקק. ביחוד היה מחלק כסף רב לילדים הרבים שסובבוהו, ואשר מראה לבושם הדל והעלוב, עורר את רחמנותו והוא חילק להם שטרות כסף ירוקים ביד רחבה.
מכל הילדים שסבבוהו, משך את תשומת לבו של התייר ילד יפה-תואר, כבן עשר, שכל אימת שהיה מתחיל לחלק כסף לילדים, היה הוא מתרחק ופונה לצדדין. התנהגות הילד עוררה סקרנותו והוא שאל לשמו ולמשפחתו. למחרת היום כאשר בא למקום והילדים סובבוהו, הוא שם עין על אותו ילד ואף קרא לו בשמו: "יוחנן, התקרב נא אלי, בא וקח, הכנתי עבורך מטבע חשוב, הבא נא אותו אל אביך הזקוק כל כך לכסף זה"…
"לא", השיב יוחנן, לא אקח, אבא לימדני שלא לקבל מתנות מאיש, כי שונא מתנות יחיה…"
כאשר תכפו תחנוניו של התייר שיקח את הכסף, נשא יוחנן את רגליו וברח מן המקום בהשאירו את התייר נבוך ומשתומם. ילד כזה עוד לא פגש בירושלים.
באותו ערב, כאשר ישב נחק'ה בביתו הדל ועיין בספר, ובקצהו השני של השולחן ישב יוחנן וחזר על לימודו בקולו הילדותי והמצטלצל, נשמעה פתאום נקישה בדלת ומי נכנס אם לא אותו תייר תמהוני.
"ר' נחק'ה", פנה אליו התייר בקול דרמטי, "יש לי הפתעה בשבילך, גיליתי שאנחנו קרובי משפחה. שוחחתי עם רבים משכניך והתברר לי למעלה מכל ספק שאנו קרובים, אמא חנה גיטל, עליה השלום, היתה שני – בשלישי עם סבתא שלי, שגרה כאן, למטה ליד המיידאן. מצבך הדחוק ידוע לי יפה ואני מוצא לנכון להציע לך עזרתי, כבר הכנתי כמה תכניות ואחת מהן היא להעביר אותך ואת משפחתך לאמריקה".
נבעת נח'קה לא-מעט, אך חיש מהר התאושש ואמר: "לא, אדוני, אין אני מוכן לקבל מתנת בשר ודם, השם יתברך שמו חנן אותי בבריאות טובה ובידיים היודעות לעשות מלאכה ואת פרנסתי אני מוציא מיגיע כפי, בדוחק ולעתים בריווח, ואלמלא מחלת אשתי לא היה חסר לי מאומה. ואת מינדל שלי ירפא לא אתה ולא כספך, כי אם הרופא כל בשר ומפליא לעשות. כמו אותה יונה שבתיבת נח, אף אני מתפלל: רבונו של עולם, יהיו נא מזונותי מרים כזית אבל מידך הפתוחה והרחבה, ואל יהיו מתוקים כדבש מידי בשר ודם".
התייר לא הרפה וביקש מנח'קה שירשה לו לכל הפחות להזמין בשביל יוחנן חליפה חדשה, ואל ישאירו בבלויי-סחבותיו בחג הפסח הממשמש ובא. עוד הפעם בא נחק'ה במבוכה, אך נבצר ממנו לסרב ל"קרוב" החדש המגלה כל כך הרבה הבנה למצבו, והוא מוכן להגיש לו עזרה ככל שיבקש. שלא ברצון הסכים נח'קה שלמחרת היום ייפגש יוחנן עם "הקרוב" הטרי ויחד ילכו אל ר' שמואל שניידר ויזמינו בשביל יוחנן חליפה חדשה לחג הפסח. הרי זה היה חלומו הגדול במשך כמה וכמה שנים, עתה כשהוא עומד להתגשם, כלום ידחה אותו בידיים?… מה מאושר יהיה לראות את יוחנן בחליפה חדשה והדורה…
למחר הלך יוחנן עם "הקרוב" החדש שלהם לחייט ר' שמואל שניידר, והזמינו עבורו חליפה הדורה לכבוד חג הפסח, והתייר ברוב אדיבותו אף שילם מראש עבור כל החליפה, ור' שמואל שניידר עבד בקדחתנות בכדי שהחליפה תהא גמורה ומוכנה לפסח. גם יוחנן שזו לו הפעם הראשונה שמזמינים לו חליפה חדשה לחג, התחיל למנות בחוסר סבלנות את הימים המתקרבים לחג, שבו יופיע הדור בלבושו, בגו זקוף בין שאר חברים המתפארים בחליפותיהם החדשות. אלא שפתאום נפל דבר ברחוב היהודים שבעיר העתיקה. מישהו התחיל להתחקות אחרי יחוסו המשפחתי של התייר הנדיב, ונתברר לו מעל כל ספק שמדובר במומר יהודי, שהמיר את דתו לפני כמה שנים, ובזכות דיבורו האידי השוטף הושתל על ידי המסיון לצוד נפשות תמימות ברשתו.
נדהם נחק'ה לשמע תגלית זו ולא ידע נפשו. מה יעשה עכשיו? כלום יסכים שיוחנן, הבן-יקיר שלו, ילבש בגד שתמורתו מומנה ע"י שליח-שמד? ואיך יוכל לראות בצערו של הילד המאוכזב, שכה ציפה בקוצר-רוח לחליפתו החדשה כדי להתהדר בה בליל הסדר? מה יאמר לילד הנחמד שכה אהבו? כן, מה יאמר לילד המסכן?
כששב נחק'ה הביתה, כבר ידע יוחנן כל פרטי "התגלית" על התייר-ה"קרוב" ועל עיסוקיו כמיסיונר המבקש להעביר ילדי ישראל לשמד, כי הדבר היה לשיחת היום בחצר החורבה ובפי מלמדי תשב"ר. עוד לפני שנח'קה פצה פיו, קפץ יוחנן ואמר: "אבא, מה יהיה עכשיו על החליפה שלי? קשה יהיה לי ללבוש חליפה שמיסיונר מתועב שילם עבורה… לא, אבא, אני לא אלבש חליפה זו' : היא תעשה אותי ללעג ולקלס בעיני חברי ובעיני המלמדים ב'חדר' ".
"אל נא באפך, בני יקירי", הרגיע אותו נחק'ה בנימה אבהית, כשכל כולו גאוה והערצה על גדלות נפשו של בנו הקטן, "הבה ניגש אל רבי שמואל סלנט ונעשה ,שאלת חכם' ".
★
שמע רבי שמואל את הסיפור כולו, שקע שעה ארוכה במחשבות, עיין היכן שעיין, הישיר מבט לעיניו של נחק'ה ולתוך עיניו של בנו היניק-וחכים, ולבסוף הרים את ראשו הסב ואמר: על פי ההלכה אין כל חשש של איסור על החליפה. מותר ללבשה. ההרגשה הפנימית והרצון לנהוג לפנים משורת הדין – זה כבר עניין אחר לגמרי, כאן חייב כל אחד לנהוג לפי מדרגתו ועל פי הרגשת לבבו. נשארו עוד מספר ימים עד לחג, לכו הביתה ועשו את חשבון נפשכם. הרבה תלוי בילד, שאלו אותו לבסוף ועשו את רצונו".
"מה יש כאן לשאול, שיסע יוחנן את דברי רבי שמואל, אני כבר חשבתי וכבר החלטתי: לא אלבש את החליפה הזאת. לא אהנה מכספם של מיסיונרים. חס ושלום. רק השבוע למדנו ב'חדר' במסכת בבא-קמא, שבהמה שנעשתה בה עבירה סוקלין אותה משום 'תקלה וקלון' – שלא יאמרו הבריות שזאת היא הבהמה שפלוני נכשל בה בעבירה, אין להשאיר את הבהמה, שתהיה ,מזכרת עוון, לאדם שנכשל בה ובעטיה. ואיך אוכל אני להתהדר בחג במלבוש שיזכיר לי את פרצופו של אותו משומד, מומר ומסית?…"
בימים המעטים שנשארו עד פסח, ניסה נח'קה בכל זאת לשכנע את בנו לחדש את החליפה לפסח, בהסבירו לו שאין כל איסור בדבר, ולהיפך, מחויב האדם להדר את החג במלבוש חדש ונאה, וזהו כבודו של מקום וכבודו של חג החירות, וביחוד כשיש לתלות באילן גדול כמרא דאתרא, שלא מצא כל חשש של נדנוד איסור בדבר. כשראה נח'קה שקשה לשנות את דעתו של יוחנן, התחיל לטעון כנגדו שזה ממש "בל תשחית" לזרוק חליפה חדשה בגלל ענין שברגש…
– "אל דאגה אבא, היא לא תיזרק לאשפה, יהיה מי שילבש אותה"…
ליוחנן היה חבר טוב ואפרים שמו. אפרים זה היה אחד מתשעת הילדים של ר' חיים לייב שקלובר, שהיה עני מדוכא ומאולף ביסורים. את חברו זה אהב יוחנן כנפשו. שניהם אף למדו חברותא ביחד, וכל מה שהיה ליוחנן היה מתחלק עם חברו אפרים.
בערב פסח בשעה הרביעית, בעת שנח'קה מילא בקבוק נפט ויצא מן הבית עם שיירי החמץ לקיים מצות "תשביתו", לקח יוחנן את החליפה בחשאי מבלי שאמו תרגיש בדבר, ומיהר אתה לביתו של חברו אפרים, בהכריזו שזו מתנה מדוד אחד הרוצה בעילום שמו. (אח"כ אמר: גם אני קיימתי מצוות "תשביתו", של זכרו של אותו משומד).
ובהתקדש ליל החג והקהל החל להתאסף בבהכ"נ של חורבת ר"י החסיד, שהיה מואר באור יקרות, נכנסו שני החברים יוחנן ואפרים – כשאפרים לבוש, בחליפה מהודרת תפורה לפי מדתו; ואילו יוחנן בחליפתו הישנה, כולו קורן מאושר ומסיפוק.
אלא שהפעם הזאת לא השפיל יוחנן את עיניו ולא פנה לשבת על ספסל אחורי כדי להסתיר עצמו מעיני חבריו שהופיעו כולם בחליפותיהם החדשות, ההדורות. אדרבה, הוא עמד במרכז בית הכנסת, סמוך לבימה, כולו קורן ,מאושר ומחגיגיות, שללא ספק באה לו מהרגשת ערך עצמו וחשיבות המעשה אשר עשה בסרבו ללבוש חליפה שרכישתה מומנה בכספו של מיסיונר, מומר-להכעיס.
איש לא ידע את המתרחש בתוך נפשו של יוחנן פנימה. רק שלושה אנשים ידעו את הסוד: נחקה, יוחנן ורבי שמואל סלנט, רבה הדגול והנערץ של ירושלים.
אחרי התפילה קם רבי שמואל הישיש ממקום מושבו, ניגש אל יוחנן ותקע ידו בידו בחמימות רבה ובהפנותו את מבטו אל נחק'ה שעמד לידו אמר: "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שכאלה הם ילדיו. שמך יוחנן, אלוקים יחנך, בני, מובטחני בך שתהיה גדול בישראל", והצמיד נשיקה חמה למצחו.