הסכום שנחשך מהשבועה –
קודש לה'
ימים מועטים אחרי השבועה החלו מתווכים להתדפק על דלתו של רבי שלמה זלמן, שהודיע על רצונו למכור את ביתו בזכרון-טוביה. לבני ביתו הנדהמים הסביר, שבשלב הראשון של ההתדיינות, כאשר סירב להישבע והודיע על נכונותו לשלם את הסכום כולו, גמר בליבו למכור את הבית שנאמד בחמישים נפוליון זהב, ואת היתר אמר לשלם מעבודה נוספת שחשב לקבל על עצמו.
עם השבועה שנשבע, לפי הוראתו של רבי שמואל, נפטר אומנם מתשלום, אך הוא אינו מוכן ליהנות מכסף שנחסך אצלו ע"י שבועה-דאורייתא. ולכן החליט למכור את הבית, לעבור לדור בדירה שכורה, ולהקדיש 110 נפוליון זהב להקמת בית-כנסת בשכונת בית ישראל, שהוחל אז בבניינה, הכל בעילום שם, "הקדש עולם שלא יימכר ולא ייגאל"…
ועדיין לא תם הסיפור ולא נשלם. לשנה האחרת, הוסיף ר' נפתלי צבי וסיפר – בעיצומם של ימי ערב פסח, כשאמא, עליה השלום טרחה ועסקה בניקוי הבית ושיפשוף הכלים לקראת הפסח, ואבא היה שקוע בדאגות לאספקת צרכי החג לעניי העיר. באה בריצה העלמה טויבה-זלדה, העוזרת שעבדה אצל ר' פייבל סטאלער, וכשהיא נושמת ונושפת בהתרגשות רבה סיפרה, שר' פייבל סטאלער ואשתו פֶּרקה (פדל) מבקשים סליחה ומחילה מר, שלמה זלמן על עוגמת-נפש שגרמו לו. כי זה עתה, עם הניקוי היסודי של הבית לכבוד פסח, מצאו תחת המדף העליון של המטבח, סמוך ל"בוידים" (אינטרסול) מאה ועשר הנפוליונים זהב, שהחזיר רבי שלמה זלמן אחרי פסח של השנה שעברה.
ועדיין אין זה ה"הפי אנד" של הסיפור הטראגי והעצוב: ר' פייבל סטאלער ואשתו פֶּרקה לא הוציאו את שנתם, ובשלהי קיץ של אותה שנה, בזה-אחר-זה, הלכו לעולם. מרוב עוגמת-נפש על שגרמו צער לאותו צדיק, רבי שלמה זלמן פרוש.
כאלה הם היו, יהודי היישוב הישן בירושלים. כך קידשו שם שמים וכך קידשו את חייהם הטהורים, הצנועים.