בת הנגר
בירושלים שלפני מאה שנה, נדיר היה שאדם יזוהה לפי שם משפחתו. כינויו בא לו בגין עיר מוצאו או על שם אומנותו. משום כך היה ידוע גבור סיפורנו בשם ר' גרשון סטאלער (הנגר) ואחרים ידעוהו בשם ר' גרשון סובַלקער, על שם עירו סובַלק,
משם עלה ובא לארץ הקודש.
אף על פי שבעל מקצוע מעולה היה ר' גרשון, היתה פרנסתו בצמצום ובדוחק. וכל כך למה? ראשית, הוא לא עבד יותר מכמה שעות ביום, ועשה את תורתו קבע ומלאכתו ארעית. ושנית, ר' גרשון השקיע במלאכתו, לא רק את כחו, אלא גם את נשמתו. וכשם שהנשמה היא נצחית, כך גם כל מה שיצא מתחת סדנתו של ר' גרשון היה בר-קיימא לדורות.
מי שראה את ר' גרשון בסדנתו, כשהוא לבוש סרבל עבודה מוטלא, ואת ידיו המנומרות בגרגירי דבק, האוחזות בפטיש ובמעצד; לא היה יכול להעלות על הדעת, שלפניו אחד מנקיי הדעת שבירושלים ומחשובי התלמידי חכמים שבה.
את מלאכת הנגרות לא למד טרם שמילא כרסו בש"ס ובפוסקים. את ימי נעוריו הקדיש ר' גרשון לשקידה ולהשתלמות יסודית בגמרא ובמפרשיה. אלא, שלקראת בניית ביתו בעתיד, אימץ לעצמו את ציווי חז"ל: "יפה תורה עם דרך ארץ", וכל ימיו שאף להתפרנס אך ורק מיגיע כפיו. ועוד סיבה היתה לר' גרשון – שאיפתו לעלות לארץ הקודש ולסייע בבנינה.