ר' יודל יאדלר ומושיקו הפחמי
על הגאון והצדיק, רבי יצחק זאב יאדלר, אביו של המגיד הירושלמי הנודע רבי בן-ציון יאדלר, יודעים זקנים בירושלים לספר, שבהיותו תינוק בעריסה, יונק שדי אמו, חלה במחלה קשה והרופאים כמעט אמרו נואש לחייו. יום אחד, אותו יום שבת-קודש היה, החמיר מצבו מאוד ונדמה היה שלא רק ימים לא יאריך, אלא אף שעותיו ספורות וקיצו קרוב מאוד. ישבה אמו הצדקנית ליד עריסתו, בכתה בדמעות-שליש והתחננה על נפש הילד. אביו הצדיק נזף בה באמרו ששבת היא מלזעוק ומוטב שתסב לשולחן, תשמע מפיו קידוש-היום ותסעד סעודת-שבת, והקדוש-ברוךהוא הישר בעיניו יעשה וישלח לילד רפואה מן השמים. היא לא שעתה לדבריו ולא זזה ממקומה. ביני-לביני נכנס ערל אחד מהשכנים, ושאל אם אין נזקקים לשירותיו של גוי-של-שבת. הוא ניגש מעצמו אל עריסת הילד, מישש במצחו הלוהט ובאין אומר ודברים יצא את הבית, פשט על פני השדה, לקט מיני עשבים ככל שלקט, בישלם והישקה את הילד מן המים. מיד חל שינוי לטובה, ולא יצאו אלא ימים מועטים והילד החלים ומחלתו נעלמה כאילו לא היתה מעולם.
כשבא אבי-הילד אל הצדיק רבי נחומ'קה מהורודנא וסיפר לו את הדברים, תלה בו אותו צדיק שתי עיניו הטהורות ואמר: יודל-דוד, זכות אבותיך הקדושים עמדה לך, נס גדול עשו עימך מן השמים ולא עביד רחמנא ניסא בכדי, אין הקדוש-ברוךהוא עושה נסים לריק, זה הקטן גדול יהיה – גדול בתורה ומצויין ביראת שמים, והוא יזכה ויעלה לארץ הקודש, כדי לחונן עפרה, ותראה ממנו דור ישרים יבורך, בנים ובנות, עוסקים בתורה ובמיצוות, אוהבים ישראל ודבקים בציון הר קדשו ומצפים בכל יום לישועת ישראל ולבוא לציון גואל.
ברכתו של אותו צדיק נתקיימה עד תום: נער כבן שמונה היה יצחק זאב גולדברג, שלימים נקרא "יאדלר" על שם עיר-מוצאו מיאדל, הסמוכה לווילנה שבליטה, כאשר החליט בלבו הטהור לעלות ולקבוע את מישכנו בירושלים עיר הקודש. ובהגיעו לגיל עשרים וארבע שנים, והוא כבר נשא אשה והוליד שתי בנות ובן אחד, גמר אומר לקיים נדרו ולהגשים משאת "נפשו לעלות לארץ-ישראל " ארץ אשר עיני ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" המשפחה התנגדה לנסיעה הארוכה והמסוכנת, אולם האשה הצעירה, שאף היא להטה באש אהבת ציון וחיבת ירושלים, התייצבה בפני חמיה וחמותה והצהירה, שאם אומנם לא יתנו לבנם לנסוע, מוטב שיתן לה גט-פיטורין, שכן מנוי וגמור עימה לעלות עם ילדיה לארץ הצבי. ומן הסתם לא נעלמה מהם הלכה פסוקה, שהכל מעלין לארץ ישראל. דבריה עשו רושם והם "נכנעו".
אחרי טלטולי דרך ארוכים, עמוסי סבל וגדושי הרפתקאות הגיעו סוף-סוף לירושלים ותקעו אהלם, תחילה בעיר העתיקה לאחר-מכן בימין-משה, שמחוץ לחומות אך לא הרחק מעיר דוד. גם הברכות האחרות של הצדיק רבי נחומ'קה נתקיימו. רבי יצחק זאב גדל בתורה וחיבר פירוש חשוב על מדרש-רבה שקרא לו "תפארת ציון" ולבנו הראשון שנולד בירושלים קרא בן-ציון, כדי "שאהבת ציון תהא רגיל על לשונו" גם בניו האחרים, ר' אברהם יוחנן הבכור ור' חיים-בנימין הצעיר, וחתנו, לוקח בתו הבכירה, רבי יודל רבינוביץ, שאף הוא אימץ לו את שם המשפחה "יאדלר", כולם גדולים בתורה היו ומצויינים ביראת שמים, וכולם אהבו את ציון וירושלים אהבה בלי מצרים, עד כלות הנפש ממש. לא פעם ולא פעמיים התבטא רבי יצחק זאב יאדלר, כי הוא בטוח שרק הודות לאהבת ציון הצליח להתגבר על מיכשולים ולהינצל מיסורים והגיע להיכן שהגיע. דברים דומים נשמעו גם מפי בנו, רבי בן ציון יאדלר, המגיד-מישרים הירושלמי, שבכיותיו בתשעה-באב על חורבן הבית החרידו כל שומע והמיסו לב אבן. היאדלרים לא שקלו את השקל ולא נימנו עם חברי התנועה הציונית, הם היו בני היישוב הישן, אולם הציונים בימינו, ש"ציונותם" אומנותם המפרנסת אותם בכבוד גדול והם יושבים על אדמת נכר ואוהבים את ציון ממרחקים, ספק אם אפילו "הגדולים" שבהם, היושבים ראשונה במלכות הסוכנות היהודית והקרנות "הלאומיות", הגיעו לקרסולי-קרסוליהם של אוהבי ציון וירושלים מסוגם של רבי יצחק זאב ובנו רבי בן-ציון יאדלר, המגיד הירושלמי, שלא נהנו כהוא-זה מקופת הקהל וכל מעשיהם לשם שמים, להאדרת תורה ולקירוב גאולת ישראל.
חתנו, ר' יהודה רבינוביץ מנקיי-הדעת בירושלים שבדור הקודם היה, ולא רק דעתו נקיה היתה, אלא אף ליבו טהור היה וכפיו נקיות וללא רבב, שלא נגעו בכסף מעולם ולא ידע צורת מטבע מעודו.
וכך היה מנהגו של ר' יודל: במוצאי שבת, אחרי הבדלה וסעודת מלווח-מלכה, שהיתה מורכבת משיירי חלה ודגים או מזנבו של דג מלוח, היה פורש מביתו אל עזרת-נשים שבבית-הכנסת האשכנזי בשכונת ימין-משה ועוסק שם בתורה עם קבוצת תלמידים עד יום ששי הבא בצהריים, כשספסל של עץ משמש לו מיטה וקפטנו הירושלמי כיסויו. מעולם לא הצטער על השכמתו, כי נוחה היתה לו הקימה מהשכיבה על הספסל הקשה וחצר. כמה היתה שנתו? על כך מחולקות חיו הדעות, כי איש לא ראהו בקומו, יש שאמרו כי שנתו לא היתה אלא "שיתין נשמי", כשיעור ששים נשימות כשנתו של סוס, ויש שאמרו שמונה שעות בשתי יממות, כמנין "ישנתי אז ינוח לי", כלומר: אם אני ישן "אז" (שמונה) שעות, יספיק "לי" (ארבעים) לנוח ולעסוק בתורה ארבעים שעות. ורק על זאת לא היו הדעות חלוקות: שמדי לילה, בחצות, היה ר' יודל יורד לכותל המערבי ועורך שם "תיקון חצות" בדביקות עצומה ובבכיות נוראות על גלות השכינה, על חורבנה של ציון ועל צרות ישראל.
וממה התפרנס ר' יודל? מוטב שלא תשאלו, מפני שגם הוא לא ידע. את הקיצבה של ישיבת "עץ חיים" לא ראה מעולם, כי ראשי הישיבה היו מעבירים אותה ישר לידי אשתו. נוהג זה הונהג לאחר שר, יודל קיבל פעם ופעמיים את הקיצבה, ועד שזו הגיעה לידי אשתו, כבר זכו בה עניים שפגשו את ר' יודל בדרכו ממשרד הישיבה לביתו, והוא מסר להם כל הכסף שבידו בשמחה ובנפש חפצה. פרוש היה ר' יודל מהבלי העולם הזה, מסתפק במועט שבמועט ורואה את עולמו בחייו בשקידתו על דלתות התורה, בעבודה, היינו תפילה ליד הכותל המערבי ובמעשי צדקה וחסד לעניי ירושלים. קצת צרות באו לו מצד ה"פלונית" שלו, שמרת-נפש היתה ולא יכלה להשלים עם עוניה ומרודיה, מבלתי יכולת להאכיל את ילדיה לחם לשובע. אף ר' יודל קשה היה לו לראות בצערם של אשתו וילדיו, אך מעולם לא בא בטרוניה עם בוראו, אדרבה קיבל יסורים באהבה וניסה לשכנע גם את איטה שלו, שכל הבלי העולם הזה ותענוגותיו כאין וכאפס הם לעומת הנצח והעונג השמור לצדיקים לעולם הבא בגן-עדן. וכל קורטוב של יסורים בעולם הזה, שהוא עולם השקר, אך מגדיל את החלק הטוב, השמור להם בעולם הבא, שהוא עולם האמת, הזוך והטוהר.
אגדות מאגדות שונות נרקמו והתהלכו מסביב לצדיק ענוותן וצנוע זה. אחת מהן סיפרה על ערבי גברתן, שהיה מתאנה לר' יודל מדי לילה, כל אימת שהיה הולך אל הכתל המערבי כדי לערוך שם תיקון חצות. פעם אחת התנפל הישמעאלי על ר' יודל ושפך עליו עביט של שופכין, למחרת היום חלה הישמעאלי במחלה מנוונת, שממנה לא קם עד שנפח את נשמתו בבושתו ובכלימתו.