מצוות משותפת
עם שובו לירושלים היתה ראשית דרכו אל אביו הצדיק, רבי יוסף חיים, כדי לבשר לו את דבר הנס ולהראות לו את האתרוג המהודר, שמעטים כמותו. בידיים רועדות הפשיל את עטיפת הפשתן והאתרוג נתגלה בכל הדרו. האם רק אתרוג אחד כזה זימן לך הקב"ה? – שאל רבי יוסף חיים. הבאתי עוד כמה אתרוגים, גימגם רבי יעקב מאיר, אבל… אבל… על פניו ניכרו סימני מבוכה. הוא עמד בפני ברירה קשה: להחזיק באתרוג שהשיג בנס ובמסירות-נפש, או למסרו לאביו הצדיק ולקיים מצוות כיבוד אב כהלכתה? עוד ספק כירסם בלבו: כלום רשאי הוא לדחות בידיים את המתנה הטובה שנתנו לו מן השמים?
אביו הצדיק והפיקח הבחין במבוכתו, נתן בו מבט אבהי, סלחני, והמתין להכרעתו. את הדומיה הכבדה חתך הבן, שאמר: אבא, אין לי ספק שהנס לא בזכותי התרחש אלא בזכותך. שימחתי בחג לא תהיה שלמה, אם אתה תיאלץ לברך על אתרוג מפוקפק. על כן החלטתי לתת לך את האתרוג המהודר במתנה, אבל הרשני נא להתנות תנאי קטן, אם מצאתי חן בעיניך: בוא ונעשה שותפות. אתה תתחלק איתי במצוות אתרוג שלך, ואני אתחלק איתך במצוות אתרוג שלי.
כן, השיב רבי יוסף חיים, בנפש חפצה מסכים אני לשותפות. אך לך, בני, יתרון עלי. שהרי אתה קיימת גם מצוות כיבוד אב ואף עמדת בנסיון גדול, האם גם אלה נכנסים לשותפות?… הירהר ר' יעקב מאיר רגע וענה: הקרן הקיימת לעולם הבא – כולה שלך תהיה, אבא. ואילו הפירות שאדם אוכל בעולם הזה עבור כיבוד אב (״למען יאריכון ימיך"…) — יירשמו לזכותי. ניחא, בני, ענה רבי יוסף חיים כשכולו קורן מאושר, הכל בשותפות. "אם חכם בני – ישמח לבי גם אני". הטמין רבי יוסף חיים את האתרוג בקופסת הניקל המוכספת, ור׳ יעקב מאיר עם סל אתרוגיו שב אל ביתו.
בערב-סוכות, בעוד רבי יעקב מאיר טרוד בקישוט סוכתו המפוארת, בא שליח מאביו ובידו האתרוג. אביך, אמר השליח, ציווה לומד לך: "לך, בני, וזכה במקחך. מי שטרח וטילטל עצמו בסכנת־ דרכים כדי לקיים מצווה כהלכתה, בכל נפשו ובכל מאודו – זכה בה. ההסכם בינינו שריר וקיים, אלא שאני אברך על האתרוג שלי ואתה על שלך ושנינו נתחלק בשכר המצווה"…