ליל שימורים – וגילוי שכינה
כל אותה שעה שברל'ה שהה בבית הרב, הטרידו סיוטי–אימים את פייגל'ה אשתו. היא חששה מאוד מפני השבתת החג, אם הרב ימצא שהתבשיל אסור באכילה. ברגע מסויים חשבה לנטוש הכל ולברוח מן הבית, אך לאן בורחים בליל-סדר-פסח? מששמעה את צעדיו המתקרבים של בעלה, פעם לבה בחזקה ומאוד פחדה מפני הבאות, אלא שגם הפעם ציפתה לה אפתעה, שבעיניה נראתה לה כנס מן השמים: לתדהמתה הגדולה נכנס ברל'ה הביתה שקט ורגוע, עם ארשת של אושר וסיפוק על פניו.
ראי נא פייגל'ה, פנה אליה בחיבה, איזה נס קרה לנו שראית את החיטה המחומצת ולא נכשלנו באיסור חמץ בפסח. הרב אמר לי שזה בזכות אבי רבי תנחום זכרונו לברכה, השומר עלי ממקום מנוחתו בגן-עדן. טוב שבלילה קדוש זה, ליל-הסדר, לא יתבייש אבי בבנו יחידו. ועתה נגמור את הסדר במצה ויין ונסיים במיזמורי ההגדה כסידרם. מחר תכיני סעודה חדשה לכבוד החג, כפי שרק את יודעת להכין.
פייגל'ה פרצה בבכי עצור, ניגבה את דמעותיה ושתקה. ישבו שניהם וסיימו את סעודת החג, אכלו אפיקומן, שרו יחדיו את מיזמורי ההגדה הנפלאים, כשפייגל'ה מרגישה כאילו זה עתה יצאה משיעבוד לגאולה, מיגון לשמחה ומאפלה לאור גדול.
אחרי שגמרו לשיר "חד גדיא", פנה ברל'ה אל אשתו וכה אמר: עכשיו, פייגל'ה, בואי ונלך יחדיו לראות את השכינה הקדושה שורה בבתיהם של ישראל בליל-שימורים זה. לא הבינה פייגל'ה למה בדיוק מתכוון בעלה. לקח ברל'ה את אשתו ויחדיו החלו צועדים לעבר ביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, ירדו במדרגות ונעצרו מאחורי החלון הפונה אל החצר הקטנה. עמדו שניהם מאחורי החלון ועיניהם לא שבעו מלהתבונן בפניו הזוהרות של רבי חיים. דמעות חמות זלגו מעיניה של פייגל'ה.
כשסיימו רבי חיים ובני ביתו אכילת האפיקומן, נתבקש אחד הנכדים לפתוח את הדלת לקראת אמירת "שפוך חמתך". ניגש אחד הילדים, פתח את הדלת ונתבהל לראות שני אנשים עומדים מאחורי החלון ומציצים לתוך הבית פנימה. ברח הילד בחזרה וצעק: אליהו הנביא! אליהו הנביא עומד בחצר ומציץ פנימה! בעצמי ראיתי!
כל הזאטוטים השתתקו והפנו את עיניהם לעבר הפתח, לראות את הנביא שבא לטעום מ"כוסו".
חייך הסבא, רבי חיים, חיוך של חיבה ותמימות וניגש אל הדלת לבדוק את המתרחש שם. ובראותו את ברל'ה ואשתו עומדים מאחורי החלון, התקרב אליהם ואמר: אכן, ברל'ה, אתה היום במדרגתו של אליהו הנביא, שעליו נאמר "והשיב לב בנים על אבותם", הירהורי התשובה, שניצנצו בך הלילה, מכוחו הם באים, לפיכך אני מזמינך להיכנס ולגמור איתנו את אמירת ההגדה, כי בטוח אני שגם נשמתו הטהורה של אביך, ר' תנחום מרחפת עתה מעל לראשינו. תפסו רבי חיים לברל'ה, הושיבו לידו ובשמחה עצומה סיימו את ההלל הגדול ואת ההגדה כולה, עד תומה.
★ ★ ★ ★
כשסיימו את עריכת ה"סדר", נפרד ברל'ה מרבי חיים והודה לו במלים נרגשות על מה שעשה עבורו עד כה, עד שדמעות שינקו את גרונו והוא נשתתק. ליווה רבי חיים את בני הזוג החוצה ובשעה שעמדו ללכת, אמר: לילה זה, ברל'ה, ליל-שימורים הוא, שמור ועומד מן המזיקין. ומכיוון שזכית הלילה לקיים סדר-פסח כהלכתו ואף עמדת בנסיון, מובטח לך שמן השמים ישמרוך מן המזיקין בכל ימות השנה ולילותיה.
שתיקה מעיקה שררה בין בני-הזוג לכל אורך דרכם בחזרה לביתם. כל אחד מהם היה שקוע במחשבותיו ובחוויותיו, עד שעברו ליד דירתו של ר' תנחום שבה נולד וגדל ברל'ה, כאן נעצרו. בדמעות בעיניים פתח ברל'ה את סגור ליבו וכאילו אל עצמו מילמל: לעולם לא אוכל לגמול לאותו צדיק על כל אשר עשה למעני, אילמלא הוא, הייתי נשאר גם בלילה קדוש זה "קבור" בשאול תחתית של זוהמת הקישלה, בקרב פושעים ופראי-מדבר. הוא הוציאני מאפלה לאורה, משיעבוד הגוף לתאוות בהמיות אל גאולת הנפש והנשמה. נשבע אני לך, פייגל'ה שלי, שאת הלילה הזה לא אשכח לעולם, והאשנב הקטן שנפתח לי הערב לעולם האצילות והאושר לא ייסגר עוד לעולם, כדי ששוב יוכלו לקרוא לי "ברל'ה רבי תנחומ'ס" ולא יבוש ולא ייכלם בי אבי הצדיק, שם בגינזי מרומים.
מאותו חג-הפסח ואילך הפך "ברל'ה שד" להיות "רבי ברל רבי תנחומ'ס", מחסידי הדור שקדם לנו ומיקירי קרתא דירושלם.