"פתקא טבא" – לעולם הבא
מנהג מוזר היה לו לר' ברל, מה שנגד את כל אופיו ותכונתו. אף-על פי שהיה דוחה בתוקף כל הצעה מצד מישהו להעניק לו עזרה בצורת מתנת חנם, היה יושב על הספסל ומתחנן אל כל עובר ושב, שראהו מחזיק סיגריה בין אצבעותיו: "ר' אִיד מַאכט א טובה, שֶענקט מיר אַ פאפיראסל" (ר' יהודי' אנא עשה עמי חסד והענק לי סיגריה)… והיה הדבר לפלא בעיני כל. כי גם לכך דאגו מנהלי המוסדות שביקרוהו, להשאיר על מיטתו כמה חפיסות סיגריות משובחות, בידעם כי ר' ברל מחבב עדיין את העישון. ולמרבית הפלא, מעולם לא סירב אדם לבקשתו האדיבה של אותו זקן אציל ונשוא פנים.
עד שביום מן הימים פוענחה התעלומה. כפי שסופר, נתקשרו קשרי ידידות אמיצים בין ר' ברל לבין ר' מ. טוקצינסקי, וזה האחרון היה מבקרו בחדרו מזמן לזמן, ומשוחח אתו ארוכות בדברי תורה ובעניני העולם. ביחוד היו מבלים יחד בימי חגים ומועדים, שאז היה ר' מיכל פנוי מעבודתו בניהול מוסדות "עץ חיים".
והנה אירע המקרה ובבוקרו של הושענא רבה של אותה שנה, אחר גמר התפלה וחביטת הערבה, הלך ר' מיכל לחדרו של ר' ברל לאחל לו "גמר חתימה טובה" ו"פתקא טבא".
כשנכנס ר' מיכל לסוכתו הקטנה של ר' ברל שהמוסד בנה במיוחד עבורו, קידמו ר' ברל בהסברת פנים ובשמחה מיוחדת:
– מועדים לשמחה ר' מיכל, יש לי בשורה… השנה זכיתי לפתקא טבא… אבל לא לעוה"ז אלא לעולם הבא…
נתמלא ר' מיכל פליאה, ואמר: "מה מתכוון ר' ברל להגיד בזה"?…
– יתיישב נא ר' מיכל ויברך "לישב בסוכה" ואח"כ אבאר לכב' את פירוש דברי – ענה ר' ברל.
כשר' מיכל עשה כמצוותו, פתח ר' ברל את פיו ובבררו כל מילה, סיפר לר' מיכל כדברים האלה:
"ידע נא כב' וידע כל העולם, כי לא לחנם ירדה על רוסיה פורענות זו של הבולשביקים והקומוניסטים. לא חשיד קודשא-בריך הוא, דעביד דינא בלא דינא. אני אומר לכם ולכל העולם, כי זה הגיע לנו, כעונש עבור ניצול יתר של הפועלים העמלים, והשפלת הצלם האלקים שבהם. ומעשה שהיה כך היה: הלא ידוע שהייתי בעל ביח"ר גדול לסוכר – אולי הגדול שבכל מדינת רוסיה. ואע"פ שנדבן ואדיב הייתי לפועלי, הרי בכל מה שנוגע לעבודתם הייתי קפדן ביותר, כי כך היתה האטמוספירה ברוסיה הצארית, שאת הפועל יש לנצל ולסחוט עד הסוף. הגם שהיו לי הרבה עסקים וטרדות, מקפיד הייתי לבא כל בקר במפעל רבע שעה לפני הזמן, ומדלת משרדי עוקב אחרי כל פועל שנכנס, ודואג שיעמוד במקום עבודתו. ואל יעלה על הדעת שלא היו במפעלי מפקחים ומנהלי עבודה. אלא שאת הפקוח העליון השארתי בידי. ואוי לו לפועל שהתרשל בעבודתו וניסה לרמות.
"ויהי היום ויהודי בשנות העמידה ופייבל שמו, שהיה דוקא עובד חרוץ ומסור, איחר לעבודה ביותר משעה. נתמלאתי רוגז וכעס, היתכן לאחר לעבודה כל כך. הבטתי כל הזמן בעצבנות על שעוני, והנה בתשע וחצי, שעה וחצי אחרי הזמן, הבחנתי בפייבל שרץ כולו מתנשם ומתנשף, ובצעדים מהירים וחפוזים מתקרב למקום עמדתו ליד דוד הבישול. קמתי במהירות מכורסתי, רצתי אחריו והספקתי לתפסו בעורפו. ואמרתי לו בטון נרגז וכעוס: פייבקה, מה זה? כשאני מורה באצבע מאשימה כלפי שעון הזהב שבידי, שמחוגיו עמדו על תשע וחצי.
– "אה, ר' ברל, ענה פייבקה בנימה של התנצלות ובהכנעה, רציתי אמנם להכנס למשרדך ולהתנצל אלא שלא העזתי. אשתי שוכבת אחרי ניתוח, וגם כמה ילדים שוכבים קודחים מחום; ולפנות בוקר אשתי לא הרגישה בטוב ונאלצתי לרוץ ולהזעיק את הרופא, וזו סיבת האיחור. ובאמרו את המלים היה כולו נרעד ונפחד.
"נשארתי קר כקרח, על אף דבריו המתחננים של פייבקה, והפטרתי לעומתו בציניות: "קריינקען זאהל דַיין וייב אויף דיין חשבון נישט אויף מיינעם"… (אשתך רשאית לחלות על חשבונך, לא על חשבוני…).
"דברי הבוטים כמדקרות חרב פגמו מאד בפייבקה המסכן, שברגלים כושלות ובעינים דומעות נגש לעבודתו. ואילו אני מרוצה מתקיפותי, חזרתי שליו ורגוע לכורסתי במשרדי המרווח.
"וכשהשתלטו הבולשביקים על כל רכושי וחייתי חבוי במרתף מתוך פחד מות, היה לי זמן להרהר בעברי ובהתנהגותי, ואז נזכרתי בשפיכת דמיו של פייבל המסכן, והצדקתי עלי את הדין, כי הבנתי שזו מדה תחת מדה שהחזיר לי הקב"ה.
★ ★ ★ ★
"תמיד התפללתי שימחול לי הקב"ה על אותו עון, כי ידעתי שהוא רובץ על נשמתי ככתם בל ימחה. ואז קבלתי עלי כעונש לשנרר סיגריות, כשכל פעם שאני מושיט את ידי ומתחנן שיתנו לי פאפירוס, לבי נצבט מבושה ומכאב, אבל אין זה עדיין העונש המגיע לי שהעלבתי יהודי מסכן ומדוכה ביסורים, כי כל יהודי שהושטתי לו את ידי, לא סירב לי ונענה בעין יפה, ואף אמר לי כל מיני דברי פיוסין שהחזירו לי את כבודי המושפל. כל הימים הייתי מודאג, שמא אלך ואסתלק מן העולם, וחטא זה של העלבת המסכן טרם נתקן ורובץ על נשמתי.
"ואילו אתמול בשעת בין הערביים, כשהושטתי את ידי כלפי עובר אורח שהיה מעשן סיגריה, ואמרתי לו: "ר' איד זייט אזוי גוט, אפשר האט איהר א פאפירוס". הוא דחה אותי בגסות ואמר:
"רויכערן זאהלט איהר אויף אייער חשבון – נישט אויף מיינעם"…
"באותו שעה ידעתי שנמחל לי העוון שהעלבתי את פייבקה המסכן, ומכאן ואילך אני צופה בשקט ובלב טהור לקראת ההעברה לעולם שכולו טוב, וזוהי ה"פתקא טבא" שקבלתי בערב הושענא רבא, סיים ר' ברל את דבריו.
באותה שנה עבר ר' ברל לעולם האמת שבע ימים ותלאות, וכבוד גדול עשו לו אנשי ירושלים, שנשאו את מטתו על הכתפים ממושב הזקנים בכניסה לעיר עד למרומי הר הזיתים.