ההכרעה הועברה לרבי שמואל סלנט
אז פנה הרב אלי ואמר: שמע נא ידידי ר' חיים מיכל, אחלה פניך שתקח אתך את השמש שלי, ותלך מיד, למרות השעה המאוחרת למעונו של רבי שמואל סלנט אשר בחורבת ר' יהודה החסיד ותעירו משנתו, ותספר לו את כל הענין, מבלי לגלות לו מה היא דעתי ודעת הנאספים, וככל אשר יאמר לך כן תעשה. הנה לפניך החותמת שלי על מנת להחתים בה את הטלגרמה, כפי שתנוסח על ידי רבי שמואל סלנט, ותשלח אותה תיכף מבלי לחזור אלי, כי הזמן דוחק.
החלטת החכם באשי להעביר את ההכרעה לידי רבי שמואל סלנט, זכתה להסכמה כללית של הנאספים. מנהגו של רבי שמואל היה, שאחרי תפלת ערבית וטעימה קלה, היה עולה על יצועו; קם בחצות ולומד ברציפות עד אור הבקר. משום כך קשה היתה עלי פקודתו של החכם באשי להעיר את הגאון הישיש הזה משנתו הקצרה. מאידך, חזקה עלי פקודת החכם באשי: לא להמתין עם התשובה עד למחר.
לקחתי עמי את השמש ר' אהרן סוסתיאל, יהודי חסון וגבה קומה, שנשא עששית בידו והאיר לפני את הדרך. ככה צעדנו ברחובותיה החשוכים של ירושלים, ר' אהרן סוסתיאל עם העששית ואני אחריו, עד שהגענו למעונו של רבי שמואל סלנט אשר בחורבת ר' יהודה החסיד.
כשהקשתי בעדינות על דלת ביתו של רבי שמואל, נשמע קול מבפנים – מי שם?
אחרי שהזדהיתי, נשמע שוב קולו של הרב הישיש: "אה, ידידי ר' חיים מיכל, בשעה כל כך מאוחרת, מה קרה"?
בקשתי את סליחתו, ואמרתי: "ענין דחוף, הוא שגרם לי להפריע את מנוחתו". זה לקח קצת זמן עד שפתח. כי רבי שמואל סגי-נהור היה, ועד שמצא את הגפרורים והעלה אור בחדרו. עם פתיחת הדלת שאל:
– "מה כל החרדה הזאת"?
ספרתי לו את הענין, והקראתי לפניו את הטלגרמה מלה במלה. הוא ביקש ממני לחזור ולקרותה שוב ושוב.
– ומה דעת ידידי הרב בכור אלישר?
עניתיו: היו ויכוחים וחילוקי דעות בין החכם באשי וראשי העדה שנתאספו בביתו לדון בדבר, ועל דעת כולם הוחלט להעביר אל כבודו את ההכרעה.