פרנסותיו של שמוליקו
ולא רק מועדון-בילוי רגוע היה חדרונו של שמוליקו, כי אם גם מעין מחסה לעת צרה. והיה אם "נזרק" ילד מה"חדר" בגלל מעשה-קונדס כלשהו או מחמת התרשלות בלימודים, ומצא מחסה ומקלט בחיקו של שמוליקו, שהיה מנחמו ומפייסו ומשמש גם מתווך בינו לבין המלמד וכנגד הפצרותיו של שמוליקו לא היה שום מלמד יכול לעמוד.
פינה אחת היתה בחדרו של שמוליקו, מוסתרת בפרגוד בלוי, כמו "מחוץ לתחום", שהילדים פחדו אפילו להציץ לעברה. נוסף לעיסוקו כשמש בתלמוד-תורה היה שמוליקו גם השמש של חברה-קדישא ובפינה זו היה מחזיק את כלי-הטהרה לנפטרים. כל אימת שקיבל הודעה על יהודי שהלך לעולמו, היה שמוליקו מסיט את הפרגוד, מוציא מהפינה החשוכה את כלי-הטהרה המבעיתים, מעמיס אותם על ראשו וכתפיו, משחיל שני כדים גדולים לתוך זרועותיו ועושה דרכו אל בית הנפטר. וכאשר ראוהו הילדים בכך, היו מתפזרים באימה לכל עבר ומסוככים בידיהם על עיניהם לבל יראו את הכלים המפחידים. רק הנועזים שביניהם היו ניגשים אליו ושואלים: "שמוליקו, ווער איז געשטארבן?" (מי מת?) ואף הוא היה פוטר אותם בתשובה מתחמקת וביידיש דווקא: "מיין זיידע" (סבא שלי). ולא רק בשמשות כפולה זו עסק שמוליקו, היו לו עוד כמה וכמה "פרנסות", שעליהן כבר אמרו המושלים "הרבה מלאכות ומעט ברכות". בין היתר עסק ברצענות, עשה מינעלים מעור רך, בלי מסמרים וללא פטישים ורק מחבר בעשר אצבעותיו את הסוליה ל"פנים", הופכו לצידו השני, והרי לכם נעל רכה שכיסתה את רגליהם היחפות של ילדי עניים בירושלים. תמורת עשרה גרושים יכלה גם משפחה עניה לרכוש לילדיה זוג נעליים "חדשות", שהיו ידועות בשם "שמוליקו'ס שיכלך" (נעלי שמוליקו). ועדיין לא תמו "פרנסותיו" של שמוליקו כי היה גם שואב-מים, דולה מים משלושת הבורות שבחצר החורבה וממלא את כדי החרס הגדולים (טאנאז'ה) שעמדו בכל מטבח יהודי בימים ההם. שכרו של שמוליקו היה מיל אחד עבור פח מים שהכיל 20 ליטר.
כל ימיו חי שמוליקו בצימצום, מסתפק במועט, כשמאכלו העיקרי פיתה יבשה עם קצת זיתים. מלבושו היה דל אבל נקי, ועל רגליו נעליים שתפר לעצמו מעור בלתי-מעובד עם סוליות עשויות מצמיגים משומשים. היו הזאטוטים שואלים אותו: למי אתה עמל, שמוליקו? למי מיועד הכסף שאתה מקבץ בעבודה קשה ומפרכת? ושמוליקו היה פוטרם בחיוך סלחני ואבהי ושותק. פרוטה היה מצרף לפרוטה ומכניס לתוך פח קטן שהיה חבוי בחדרו מתחת לאחת ממרצפות האבן.