זכות כפולה ומכופלת
כשנתמנה רבי נפתלי פרוש לראש "כולל" מינסק, אחרי מות אביו, רבי שלמה זלמן פרוש, זכר צדיק לברכה, חשקה נפשו להקים שכונת-מגורים חדשה בשביל עניי ה"כולל" ולהצילם מידי בעלי-הבתים עושקיהם. מיכתבים לעשרות הריץ אל עשירי מינסק ובהם תיאורים קודרים של מצוקת הדיור בירושלים, במגמה לעוררם למאמץ מיוחד להגשמת הרעיון של שיכוני ה"כולל". זכות המצווה שבאה עתה לידכם – כתב ר' נפתלי – כפולה ומכופלת, תסייעו להמציא קורת-גג לעניי ה"כולל" ותשתפו עצמכם במצוות יישוב ארץ ישראל ובנין ירושלים השקולה כנגד כל המצוות כולן. את עיקר מאמציו היפנה ר' נפתלי כלפי האחים הגבירים, ר' ברוך ור' ברל זלידוביץ, שנחשבו ל"רוטשילדים" של רוסיה הלבנה וששמם הלך לפניהם כנדיבי עם התומכים בכל מיפעל ציבורי ומסייעים לכל דבר שבמצווה, ואף לאחיהם העניים שבירושלים עזרו ברוח נדיבה וביד רחבה. רבי ברוך זלידוביץ אף הוכתר בתואר הנכבד של נשיא ה"כולל" בארץ-הקודש.
על אף הנדיבות של יהודי התפוצות כלפי קומץ גיבורי-הרוח, שפרשו מהבלי העולם הזה וקמו ועלו לציון, כמבשרי קיבוץ-גלויות וכחלוצים העוברים לפני המחנה, היתה העזרה שנשלחה באמצעות ה"כוללים" מכוונת לתת ליהודים אלה אמצעי-קיום מינימאליים, מחוסר מקורות פרנסה אחרים בירושלים, שדמתה אז יותר לכפר ערבי עלוב, מאשר לעיר שעיני כל העולם נשואות אליה. עמדת השלטון התורכי, שראה בעין רעה כל נסיון יהודי להתבססות כלכלית ולהתפשטות יישובית, לא נעלמה אף הוא מנגד עיניהם של גבירי היהודים ברוסיה והוסיפה מישקל להחלטתם "שלא לעלות בחומה ולא להתגרות באומות" אין פלא, איפוא, שפניותיו החוזרות-ונישנות של ר' נפתלי אל עשירי מינסק נפלו על אוזניים אטומות, עד שבא המיקרה הפלאי ושינה את פני הדברים.
אור לארבעה-עשר בניסן תרנ"ז, חזר ר' נפתלי פרוש הביתה, כשהוא עייף וסחוט ממש מעיסוקיו הציבוריים הרבים ומטורח חלוקת המצות והסיוע לעניי ירושלים. חמור-סבר פנה ר' נפתלי אל יוכקה (יוכבד) זוגתו, ושאל אם הכל מוכן לבדיקת החמץ, וכוונתו אם לא שכחו להניח בפינות הבית את פתיתי החמץ, כדי שהברכה על הבדיקה לא תהיה חס-ושלום לבטלה. משנענה בחיוב, פשט ר' נפתלי את גלימתו העליונה, חבש את מגבעתו, הדליק נר של שעוה וניגש לקיים מצות בדיקת חמץ.
ארשת של שמחה השתפכה על פניו כשמצא בדיוק את עשרת פתיתי החמץ שאשתו הטמינה במקומות שונים של פנות הבית, לא פחות ולא יותר, והיה בטוח שקיים דברי חכמים כהלכתם.
לאורו של נר מבליח סעדה המישפחה הקטנה את סעודת החמץ בחצר הבית מסביב לגיגית גדולה שבתוכה רוכזו כל שיירי-המזון המחומצים, כשראשם נטוי מעל לחלל הגיגית, לבל יסטה חלילה אפילו פירור כלשהו החוצה וימצא את דרכו חזרה לבית פנימה, שכבר מורק והוכשר לכבוד החג. משסיימו סעודתם ור' נפתלי התכוון לקום ולהתנער שלוש פעמים בטרם יעבור את מיפתן הבית, הופיעה בחצר דמותו של ר' לייבל כהן, מגבאי "כולל" מינסק, ובידו מיברק, שהגיע זה עתה מהנשיא רבי ברוך זלידוביץ ובו נאמר קצרות אך ברורות: "נא להרבות בתפילה ותחנונים עבור העלם אליהו ברוך בן מושקה, שיצא לתרבות רעה".
מה אירע לאותו אליהו-ברוך לא ידע ר נפתלי, אך כחכם הבין מדעתו, שהענין חמור ודחוף והסכים עם ר' לייבל כהן לארגן מיד "מנין" שעוד באותו לילה ירד אל הכותל המערבי, כדי להתפלל בציבור ולעשות את מבוקשו של נשיא ה"כולל". סמוך לחצות לילה עמדו עשרה יהודים, מיקירי ירושלים, ליד הכותל המערבי והתפללו בדביקות, שאליהו ברוך בן מושקה יחזור בתשובה שלמה וישוב לדרך הטוב והישר, דרך התורה והמצוות. ביומנו, רשם ר' נפתלי: "היינו נרגשים מאד, התפללנו בדביקות עצומה והיינו מכוונים שהקב"ה יקדש שם ירושלים ויקבל ברצון תפלות בניה. ערכנו גם תיקון חצות וחזרנו הביתה כשבלבנו התקוה, שתפילותינו נתקבלו ועלו לרצון לפני אדון כל. בחול-המועד פסח נתבשרנו במיברק אחר, שאכן נתקבלו התפילות ליד הכותל המערבי והבחור אליהו ברוך חזר בתשובה שלמה ושב בלב תמים אל אלוקיו ואל משפחתו". ועדיין לא ידענו מה בדיוק עלתה לו לאליהו ברוך במינסק, דבר זה התברר אחרי החג ממכתב שהגיע מגבאי הכולל במינסק, הגאון רבי נפתלי משכיל-לאיתן ז"ל, שסיפר בפרוטרוט את השתלשלות העניינים". ומעשה שהיה כך היה:
הצעיר אליהו ברוך, בנו יחידו של הגביר ר' הירשל זלידוביין, היה מבני משפחתו של נשיא הכולל. קרה אסון ור' הירשל נפטר בדמי ימיו מדלקת ריאות והניח אחריו ירושה גדולה. בנו יחידו, אליהו ברוך, זחה עליו דעתו מהנכסים המרובים שנפלו בחלקו, התחבר אל חבורת פוחזים ותקים, פרק מעליו עול שמיים ועול דרך-ארץ ושקע כולו בחיי הפקר והוללות. הוא עזב את בית אמו ואת משפחתו המכובדת, שכר לו דירת-רווקים במרכז העיר, שהפכה עד מהרה למאורת-פריצים ומרשיעי ברית. חבריו הפוחזים, שהעמידו פני ידידים ודורשי טובתו ניצלו את קלות דעתו וחוסר נסיונו ודחפוהו מדחי אל דחי עד שנתפקר לגמרי, חילל השבת, אכל נבלות וטריפות והתכחש לקדשי ישראל. כאבה של המשפחה הכבודה היה צורב ללא נשוא.