האפתעה
זילברשטיין ששלט בשפה האנגלית, קרא את ההצהרה, ותירגם לי אותה מלה במלה, וזה היה תוכנה:
"האדון הנכבד יוסף לוי חגיז מירושלים מורשה משלטונות הצבא להשתמש בכל שטח שירצה בתחום הארמון, לשם אחסנת כמות בלתי מוגבלת של ניר, עד שישיג משלטונות הרכבות אשור על קרון שעליו יטעין את המשלוח המאוחסן זמנית בשטח הארמון, ואשר מיועד להשלח לפלסטינה".
על המסמך באה חתימתו של המושל בכבודו ובעצמו. מתחת לחתימת המושל באה שורה נוספת שבה היה כתוב שהוא י.ל. חגיז, מתחייב לפנות את המטען מיד אחרי שיתאפשר הדבר מצד רשות הרכבות.
הייתי נדהם ומופתע מהתוכן המשונה שבהצהרה. עתה נתחוור לי שהמושל האנגלי, כאחד שמאמין בבייבל רצה להעמידני במבחן, והוא שיחק את המשחק עד הסוף. החלטתי מצדי להמשיך בהעמדת פנים.
למחרת בבקר הלכנו שנינו ללשכתו של המושל, ונתקבלנו על ידו בחמימות רבה. העמדתי פני מתמם ואמרתי: אחרי שתירגמו לי את "הצהרת הויתור", נתברר לי שהיא שונה ממה שהוסכם בינינו… נתן המושל חיוך רחב מאוזן אל אוזן ואמר: חווג׳ה חגיז, כלום יעלה על דעתך שאני אקח את רכושו של אדם שמוכן לוותר עליו בכדי לשמור על עקרונות דתו ואמונתו – הלא על אדם כזה, כל מלות השבח וההערכה ימעטו, לעומת אבירותו וגדלותו הנפשית. אם היה סיפק בידי הייתי מכפיל לך את רכושך. והנה קח לך את כרטיס הביקור האישי שלי, ואשר בפניה יפתחו כל הדלתות של משרדי הממשלה בעיר. ומתי שהנך זקוק לאיזה שירות, לשכתי פתוחה לפניך.
הודינו למושל האדיב, ונפרדנו ממנו בידידות, תוך החלפות מחמאות, כמיטב המסורת הלבנטינית.