להוציא מכלא אסיר
כאשר באו וסיפרו לרבי חיים זוננפלד על מאסרו של ברל'ה בקישלה, לא ידע נפשו מרוב צער ועגמת-נפש. עננה של עצבות כיסתה את פניו והדיבר כאילו נלקח ממנו, אלה שבאו "לבשר" לרבי חיים על המאסר, קיוו לשמוע ממנו תגובה של מעין שמחה לאיד בנוסח "מגיע לו", או "ידעתי שכך יהיה". אך משראו את סימני הדאגה והעצבות על פניו, נתמלאו פליאה ואמרו: אדרבה, טוב אולי שנתפס למלכות, לא יזיקו לו, לשובב הזה, כמה מנות של "פאלאקה" מידי הסוהרים הטורקים. אולי יהיה בהן כדי להחזירו למוטב, יותר מכל דברי הממזר והכיבושין, הנופלים על אוזניים אטומות.
דעתי, השיב להם רבי חיים זוננפלד, אינה כדעתכם. אני אומר שרחמנות על הילד. לכוד הוא הנער בידי הסיטרא-אחרא, רחמנא ליצלן, חובתנו לשחררו מידי הכוחות הרעים שהשתלטו עליו ולהחזירו למוטב. בידי מי השארתם ילד יהודי? בידי ז'נדרמים טורקים אכזריים, שונאי ישראל ואוהבי-בצע? הם ישפטוהו? הם יוציאו לאור דינו? בערכאות של עכו"ם? בנם של קדושים הוא ברל'ה המסכן, בנו של צדיק אסור להפקירו. מה בעצם עשיתם? השארתם אותו בבית-כלא איום ונורא, בקישלה של הטורקים, בין חיות-אדם, בקרב פראי-מדבר. חס ושלום, חס ושלום. אסור להשאירו שם, נער יהודי רך אחד בין מאות ישמעאלים פראים וצמאי-דם! יש כאן יותר מחשש של פיקוח-נפש! יש כאן סכנה לגוף ולנשמה גם יחד!
לפתע הזדקף הצדיק הירושלמי מלוא קומתו ובלשונו של נעים-זמירות-ישראל הבריז בתקיפות: "אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני, לעפעפי תנומה" עד אשר אפדה את בנו של הצדיק רבי תנחום, אפילו בכל ממון שבעולם.
אמר – וקיים. ללא שהיות מיותרות נחלץ רבי חיים למבצע פדיון שבויים. פנה אל מי שפנה, כשהכל נענים לו ברצון, ביד נדיבה ובנפש חפצה, אסף סכום כסף שהספיק להשביע את תאוות-השלמונים של המפקד הטורקי של הקישלה – ותוך ימים ספורים שולח ברל'ה חופשי לנפשו. עיניו של רבי יוסף חיים זוננפלד אורו. לא היה קץ לשמחתו.