תפילות בוקעות רקיעים
והיו זקני ירושלים מספרים, כי באותה שנה כשנתעטף רבי אברהם אהרן בטליתו, וירד לפני התיבה והתחיל לסלסל "הנני העני ממעש – נרעש ונפחד מפחד יושב תהלות" – רעדו עמודי ההיכל ונפתחו שערי דמעות שירדו ללא הפוגות מעיני המוני בית ישראל, שסאת יסוריהם וצרותיהם נתמלאו וגדשו מעל ומעבר ליכולת כח הסבל.
כך עברו וחלפו הימים הנוראים וקרבו ימי חג הסכות, וביתו של רבי אברהם אהרן ריק מכל, ונפשו עליו תשתוחח – מאין יבא עזרו?!
אף-על-פי-כן, לא מנע עצמו רבי אברהם אהרן למחרת יום הכפורים מלהקים סוכתו הגדולה ולטפל בקישוטה ובתליית נויי הסוכה, כמדי שנה בשנה.
עודו עומד ומקשט סוכתו בהנאה ובהתפעלות מכל קישוט וקישוט, כאילו אין לו בעולמו אלא סוכתו המקושטת בלבד, נכנסה אשתו רבקה חיה (בתו של הראב"ד רבי משה נחום וואלנשטיין) עם פנים עצובות ומודאגות ואומרת: "אברהם אהרן, למי אתה מקשט את סוכתך – לילדיך הרעבים?". כלום סוכה נאה היא זו, שאין במה לברך עליה לישב בסוכה"?
– "לכבוד האושפיזין הקדושים אשר בודאי יבואו לסוכתנו"…