הילדה הגוססת שבה לתחיה
מעין נס שאירע לחותנו בילדותו, חזר ונשנה אצל ר' יודל. היה זה כאשר ילדתו הקטנה חיה-גיטל'ה חלתה בדלקת ריאות קשה והרופאים אמרו נואש לחייה. בראות איטה סימנים ראשונים של גסיסה אצל ילדתה, פתחה במרוצה אל בית-הכנסת בימין-משה והזעיקה את בעלה אל מיטת חוליה. כשמוע ר' יודל את דברי אשתו על מצב הילדה, סגר את הגמרא, חגר את איזור קפטנו ופתח בריצה לעבר חומות העיר העתיקה. תחילה ירד אל הכתל המערבי, קרא כמה וכמה פרקי תהלים בבכיות קורעות-לב, אמר תפילת מי-שברך רוויה דמעות לחיה-גיטל בת איטה ושם את פעמיו לעבר בית-החולים "ביקור חולים הוספיטל", במרחק-מה מבתי-מחסה. משנכנס ר' יודל לחדר החולה, התחלחל כולו. חירחורי הגסיסה של בתו הקטנה העבירו צמרמורת בכל גופו ולא השאירו ספק בליבו על האסון העלול להתחולל בכל רגע.
נשא ר' יודל עיניו למרומים ופרץ בזעקת שבר: "זו תורה זה שכרה?!" משהתאושש קמעה, הוציא ר' יודל את מיטפחתו "התורכית" האדומה, הרטיב אותה במים צוננים שבטאנאג'ה, והניחה על מצחה הלוהט של בתו. משיבשה המיטפחת – שנה ושילש כמה וכמה פעמים, וכאן התרחש הנס הגדול: חירחורי הגסיסה פסקו, הילדה פקחה את עיניה וכמו מתוך תרדמה מילמלה: מים… מים… אני נשרפת מחום… מים… מרגע לרגע השתפר המצב. המשבר חלף. הסכנה עברה ותוך ימים מועטים החלימה הילדה והוחזרה לבית הוריה, ויהי הדבר לנס ולפלא, אפילו בעיני הרופאים, שהודו כי לא התנסו במיקרה דומה מעולם.