ה"היתר" של רבי שמואל
הכירה בריינה את בעלה, שבויכוחים לא ישנה את החלטתו. קמה והציעה שבהחלטה כה קיצונית, יש להמלך בדעתו של גדול בתורה. ואם כך, בוא ונכנס למרא דאתרא רבי שמואל סלנט, ונשטח לפניו את טענותינו.
ישב רבה הישיש של ירושלים על ספתו, ועיניו הכבויות זלגו דמעות למשמע הטענות של ר' יעקב ואשתו. שפתיו מילמלו חרש "מי כעמך ישראל"' רבש"ע אין לך כלל מה להתבייש ביהודים שלך…
צאו וראו על מה רבים ומתדיינים איש ואשתו, זרע אברהם יצחק ויעקב… אני כבר יושב על מדין זה כיובל שנים, ובסכסוך כזה עוד לא נתקלתי…
אחז רבי שמואל בידו הימנית של ר' יעקב וליטפה בחיבה, ואמר: לפי מה ששמעתי על מעשיך והתנהגותך, קשה להאמין שנכשלת אי-פעם בדבר עבירה, נכון הדבר?…
נתחלחל ר' יעקב מדבריו של רבי שמואל, ונתעטף במדת הענוה שבו, ואמר: "כלום מלאך אני, וכי יתכן שבן תמותה, בשר ודם שיצרו מתגבר עליו בכל יום, לא יכשל פעם באיזו עבירה. וכבר אמר שלמה המלך בתפלתו בחנוכת בית המקדש "כי אין אדם אשר לא יחטא", ובפרט שפל כמוני אשר רוב שנותי יצאו בעסקי העולם הזה ובקנייניו, האם אוכל להתנשא ולומר: לבי חלל בקרבי ונקי אנכי מכל חטא"…
– "אם אכן כך הדבר, לא על כגון דא נתכוונו חז"ל "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – אמר רבי שמואל בהבעה פקחית ורבת משמעות. הלא כבר נאמר ע"י דניאל "חטאך בצדקה פרוק ועוויך במיחן עניין", משמע שהכפרה הנאותה ביותר לחטאים, היא נתינת צדקה. יוצא לפי זה, שהצדקה מכפרת עון ומאריכה ימיו של אדם, וכלום יתכן שיגידו לאדם הנזקק לרפואה ולהארכת תוחלת חייו, עד חומש ולא יותר. הלא כל אשר לו יתן בעד נפשו. אמנם, בסתם צדקה נאמר וניתן גבול ושיעור; אבל צדקה שנועדה לכפרה – שאני. כאן אין כל הגבלה וקיצבה. לך איפוא ר' יעקב ועשה צדקה וחסד ככל אשר לא-ל ידך, וה' יאריך ימיך ושנותיך.
מאושרים ושמחים מההיתר שקבלו, חזרו ר' יעקב ואשתו לפעילותם הרגילה, ואף הגבירו ביתר שאת את מעשה החסד שלהם. עד שיום אחד ירדה מחלה קשה על בריינה, שריתקה אותה למטתה זמן ממושך. משהרגישה שקיצה קרוב, קראה אליה את בעלה, ו"גילתה" לו את כל הכתובות והמשפחות שאתן היא עשתה במשך שנים "מתן בסתר", שאילמלא זאת היו גוועות ברעב. היא הביעה בפניו את משאלתה האחרונה – שהוא ימשיך במקומה לתמוך במשפחות אלו, שכילכלה אותן שנים רבות. משהבטיח לה לקיים את רצונה, השיבה בשמחה ובשלווה את נשמתה לבוראה – שבעה ימים ומעשים טובים.
קיים ר' יעקב את צוואת אשתו, ומבוקר עד ערב, היה עסוק ותפוס ב"עסקנות" שלו ובמעשי החסד הרבים שלו. אף על פי שזקן ותשוש היה, ואף פטירת אשתו נתנה בו את אותותיה, לא צימצם ר' יעקב במאומה את פעילותו למען הנצרכים והנזקקים.
בעיקר היה טרוד בערבי שבתות וחגים לספק צרכי שבת וחג לנצרכים; אלא שלשיא פעילותו הגיע בשבועות שלפני חג הפסח. בימים אלה היה רץ ומתרוצץ מבקר עד ערב באיסוף כספים מבעלי יכולת, ובחלוקתם לנצרכים ולמעוטי יכולת. היה מי שאמר, שהיה זה ר' יענקל'ה גאלינער שהטביע ראשונה את האימרה המפורסמת "קח או תן". ואם היה מישהו שניסה להשתמט מלתת, בתואנה שאין לו ומצבו דחוק, מיד היה ר' יענקלה שולף מכיס חזהו את פנקס הנצרכים, ומתכונן להכניס בו את שמו של "הנתבע הדחוק". התרגיל הזה פעל כבמטה קסמים – "אוי, רק את זה לא"' במטותא ממך ר' יענקלה, התחנן הלה בפניו. – "רק בפנקס הזה לא ייחד כבודי, ובין דפיו לא יבא זכרי". אז יש לך רק עצה אחת: לתת, והלה נכנע ונתן…