זמנים קשים
נחזור לחיים-פייביש ולעגלתו:
במשך כמה וכמה שנים זרמו חיי חיים-פייביש על מי-מנוחות. נולדו ילדים, המישפחה גדלה, הוא עבד קשה, אך ראה ברכה בעמלו ופירנס משפחתו בכבוד, כשדבורה-אטיל שלו צופיה הליכות ביתה כאשת-חיל אמיתית, ודואגת לבעלה ולצורכי פעוטותיה. חיים-פייביש אף הספיק להחזיר לכולל-אונגרן את ההלוואה שקיבל לרכישת חמורו ועגלתו. עם פרוץ המילחמה העולמית הראשונה באו ימים קשים על ירושלים. רעב ומחלות עשו שמות בישוב היהודי, המיסחר שבת, הדרכים נשמו. הארץ היתה משובשת בגייסות, הפרנסה נעשתה דחוקה מיום ליום. ברוב הימים היה חיים-פייביש חוזר הביתה כלעומת שבא, בלי שעשה אפילו "מושוואר" אחד, ובלי שהשתכר אף בישליק אחד. דבורה-אטיל השכילה אומנם להכין קצת מיצרכי-מזון, קמח, סוכר, חיטה, בטרם תבוא השואה של המילחמה העולמית, אלא שמלאי זה הלך ונידלדל עד שנאכל כולו. ולא אחת הלכו ילדיו של חיים-פייביש לבית-תלמודם בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, כשהם רעבים ממש. אף-על-פי-כן לא התלונן חיים-פייביש ולא בא לכלל יאוש, הצדיק עליו את הדין וראה עצמו כאחד מן הציבור, שחובה להשתתף בצערו. אחרי פורים של אותה שנה, השנה השניה למילחמה העולמית. הורגשה התאוששות-מה במצב הכללי, וחג הפסח המתקרב הביא קצת תעסוקה לבעלי-עגלה. רווחיו המעטים של חיים-פייביש הספיקו בדוחק וצימצום רב לכלכלת אנשי ביתו ולסיפוק הצרכים ההכרחיים ביותר, דבורה-אטיל המריצה אותו שיילך אל כולל שומרי החומות ויקח את מנת קמחא-דפסחא שמחלקים שם, כדי להכין צרכי-החג החיוניים, אך הוא בשלו: זאת תהיה הברירה האחרונה, אני בוטח בקדוש-ברוך-הוא שלא יצריכנו למתנת בשר-ודם.