"זה א-לי ואנוהו"
– אפילו במסירות נפש
תגרני האתרוגים בדורות הראשונים, רובם ככולם יראי שמים ויראי חטא היו, וראו בעיסוקם מלאכת שמים, שכל חפצם היה לסייע בידי יהודים כשרים ותמימים לקיים כהלכתן מצות ארבעת המינים לכל פרטיהן ודקדוקיהן.
אחד מסוחרי האתרוגים בירושלים בדור הקודם היה אבי אבא רבי יעקב מאיר זכר צדיק לברכה, שכל ימיו לא מש מאהלה של תורה.
וכך היה מנהגו בשאר ימות השנה; להתבודד באחד מבתי הכנסת הקטנים שבעיר, בצוותא עם הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל. והיה פורש מביתו ממוצאי שבת עד ליום ששי בצהרים, כשהוא ישן שינת עראי על אחד מספסלי עזרת הנשים. ובעוד היה עומד ומבדיל על הכוס, כבר היתה סבתא עליה השלום מזרזתו ואומרת: רבי יעקב משה כבר מחכה לך – אל תתמהמה…
כשגדלה המשפחה וטפלי נתלו בו, עבר ללמוד לישיבה על שם החתם סופר אשר בשכונת בתי אונגרין, ומקיצבת הכולל הדלה התקיים בדוחק ובצמצום; מסתפק במועט שבמועט היה, מזונו בששת ימי המעשה, היה לחם יבש עם חתיכת דג מלוח ומספר זיתים, ותו לא. אף מלבושו דל ופשוט היה, אם כי נקי להפליא ובלי רבב. רק בדבר אחד היה "פזרן ובזבזן" – באתרוג נאה לחג הסוכות. כאן לא היה מוכן לשום פשרות ולשום ויתורים – אם התורה ציוותה לקחת "פרי עץ הדר", משמע שצריך להיות מהודר, ואין שיעור וגבול ל"הדר" שבתורה. ומה שיותר מהודר, יותר מצוה יש בו. את כל נפשו וכל מאודו היה מוכן למסור עבור אתרוג יפה ומהודר.
וחפץ ה' בידו הצליח, שאתרוגו היה המהודר שבמהודרים -כולו עשוי כמגדל, עם שקיעות ובליטות, שושנתא שלמה, והפיטום מקביל לעוקצו – כליל ההדר והשלימות. נכון, שכל שנה עלה לו אתרוגו בדמים, תרתי משמע, אבל הוא את מבוקשו השיג. כל אתרוג וסיפורו; שנה שנה ותלאותיה.
וכך מתוך שקידתו לקיים מצות אתרוג בכל הידוריה והלכותיה, נתגלגלו הדברים, והוא בעצמו נהיה לאחד מסוחרי האתרוגים המפורסמים בעיר.