המכתב מהקיסר
הללו ניבאו וידעו מה ניבאו. בהגיעו לגיל שש עשרה, הודיע איציק לאביו שאינו מסוגל להמשיך בלמודים, ומוטב שילך לעבוד אצל אחד מבעלי-הכירכרות הבינעירוניות ויעזור להביא לחם לפי הטף ולפרנס את המשפחה הגדולה הנמקה בעוני ומחסור. ר' מנדיל ביאליסטוקר, שהכיר את איציק כילד עקשן העומד על דעתו והוא ממילא לא ציפה לגדולות ממנו, הסכים באין-ברירה לדברי בנו, ולא יצאו אלא ימים מועטים ואיציק היה לשוליה של מכלוף, העגלון הראשי בשער יפו והמעולה בין עגלוני ירושלים ויפו. תוך זמן קצר למד איציק את המיקצוע על בוריו ואימן היטב את ידיו להחזיק במושכות.
כאשר וילהלם השני, קיסר גרמניה, בא בשנת תרנ"ח (1898) לביקור בארץ והגרמני היפואי, שבנה את הכירכרה המלכותית הרתומה לשני צמדי סוסים, חיפש עגלון מנוסה וראוי לאותה אצטלה נכבדה – לא מצא טוב וראוי יותר מאיציק הירושלמי. בידיו הוא הפקיד את הכירכרה שהסיעה את הקיסר והקיסרית מיפו דרך שער הגיא עד מוצא. במבואות ירושלים יצא הקיסר מהכירכרה ונכנס לירושלים עיר-הקודש כשהוא רכוב על סוס אביר, לבן. נוסף על הכבוד שנחל, קיבל איציק מידיו של הקיסר תשורה נאה, מעטפה ובתוכה חמש לירות טורקיות זהב בצירוף כתב-תודה מאת הוד-מלכותו וילהלם השני קיסר גרמניה אל מר יעקב יצחק גרף, שהסיע את הקיסר והקיסרית מיפו לירושלים באופן הטוב והנוח ביותר. עליו חתום הקיסר בכבודו ובעצמו. את הכסף מסר איציק לאישתו, ואת המיכתב של הקיסר החביא יפה-יפה במגרה מיוחדת שבה נשמרו תעודות חשובות, כמו הכתובה של אשתו, ומיכתבים מקרובי משפחה באמריקה.
בשנות המלחמה העולמית הראשונה הציל מכתבו של הקיסר את איציק ממוות בטוח, כאשר שילטונות הצבא הטורקי התחשבו בעדותו של קיסר גרמניה, בעל-בריתם, ותחת לשלוח את איציק ליחידה קרבית בחזית המלחמה. הכירו בו כמומחה לסוסים והעבירוהו לטפל באורוות הסוסים של הצבא הטורקי, בעורף. באחת האורוות הטורקיות נפצע איציק קשה ביד-שמאלו מנשיכת סוס משתולל, ורק הודות לזריזותו ולכושרו המיוחד, הצליח לאמן את יד-ימינו ולשלוט במושכות שליטה מלאה. עם תום המלחמה חזר למיקצועו ושב לנהוג בכירכרה "כמו בימים הטובים ההם", אף כי לא בפיתולים הסבוכים והמסוכנים שבדרך ליפו, ונשאר עובד בקו עירוני לאורך רחוב יפו בירושלים.
אלא שכאן קפצה עליו רוגזה של הגזירה החדשה שהנהיגו השלטונות האנגליים, שכל עגלון זקוק לרשיון נהיגה, ואין המושכות הפקר לכל בעלי זרוע, ויש לעבור מבחן נהיגה.
הבוחן היה אנגלי אימתני משופם, שיודע היטב את מקצועו, ושפת הסוסים נהירה לו יותר משפתם של בני אדם. הבעיה היתה שעם האנגלי אי אפשר לעשות חכמות, הוא אינו "לוקח", וקשה להסתדר אתו.
וכשהגיעה שעת המבחן של איציק, שאמנם הצליח מאד והאנגלי אף התפעל מתמרוניו המוצלחים, אלא שנסיונו של איציק להערים על האנגלי כאילו הוא שולט בשתי ידיו נכשלו. האנגלי הרגיש שהיד השניה אינה "פעילה", ומחזיקה באופן רשלני במושכות, ופסלו מנהיגה.
לאיציק היה זה גזר-דין מות. איציק בלי הסוסים והעגלה, טוב מותו מחייו. הוא לא אמר נואש, אלא רץ הביתה הוציא מהמגירה את "תעודת ההוקרה" של הקיסר ולמרבה הפלא הדבר פעל, והוא קיבל רשיון נהיגה כדת וכדין.
