"זה חלקי מעמלי"
עד שבאחד הימים קם שמוליקו, הסיט את מרצפת האבן שבפינה, ביד ימינו אחז שקית עור שתפר במו ידיו ולתוכה הריק את מטבעותיו שקיבץ משאיבת המים, מתפירת הנעליים ומכל שאר "פרנסותיו". משנתמלאה השקית, סגר דלת חדרו במנעול ושם פעמיו לעבר העיר החדשה. עם שקית המטבעות בידו שירך דרכו, עד שהגיע לגבעה בואכה ירושלים, שעל רכסה התנוסס בית-האבן הגדול של בית-היתומים דיסקין. הוא פנה ישר אל משרד המוסד, שם את שקית המטבעות על שולחנו של ר' יודל שכטר, המזכיר, ואמר: "זה חלקי מכל עמלי, שאספתי בזיעת-אפי, הכל בשביל יתומי ישראל, נא לספור ולתת לי קבלה". שעה ארוכה ספר ר' יודל את מאות מטבעות הנחושת והכסף, כשהוא נעזר בשאר פקידי בית-היתומים וכאשר סיימו את הספירה, סיכמו: 127 לירות ארצישראליות ועוד 737 מיל. שמוליקו ביקש לכתוב קבלה על מאה עשרים ושבעה אלף שבע מאות שלושים ושבעה מילימים והסביר: אני הבאתי את תרומתי ליתומים הקטנים. שכר עמלי עבור מאה עשרים ושבעה אלף פחי מים שנשאתי על כתפי וטיפסתי על אלפי מדרגות, את כל היגיעה שלי אני מקדיש ליתומים העלובים, כדי שיתחנכו ויהיו תלמידי-חכמים בישראל, ולא ייאלצו להיות חוטבי-עצים ושואבי מים כמוני.