ללא מורא וללא חת
ר' יוסף לוי לא גילה שום סימני בהלה או פחד. גמר את זמירות השבת, ובירך ברכת המזון בנחת מלה במלה, כאילו שום דבר לא קרה.
עם גמר ברכת המזון פנה לשומר ואמר: ראשית כל התר את הסוס מהמושכות, וקשור אותו אל העץ שבחצר. מי התיר לך לרכוב על הסוס שלי בשבת, הלא הזהרתיך כמה פעמים שלפי הדין היהודי גם הסוס מצווה לנוח בשבת… ושנית: קח לך חמור או סוס בשוק של יפו וחזור לקאנון-ג'אוויש, ותגיד לו שאצלי שבת היום, והציווי של אל-לה, מחייב אותי יותר מהפקודה של קצין תורכי, כי הלא גם הוא מאמין באלקים.
נתחלחל השומר, וכשכולו רועד ונפחד אמר: יא חווג'ה יוסף, החשבת לרגע במה זה מריח… אין גבול לקאפריסות של הקצינים התורכיים, לגביהם לתלות בן-אדם, לא מהווה שום בעיה…
– מי שמפחד מאלקים, אינו מפחד מג'נדרם תורכי – ענה ר' יוסף לוי.
– אמרתי לו לקצין שלא תבא – אבל הוא לא רצה להאמין לי – הנה צדקתי.
קשר השומר את הסוס לעץ התאנה שבחצר, ויצא לחפש סוס או חמור לחזור אתו לפרדס, למסור לקצין מה שר' יוסף לוי אמר לו.
נקל לשער את כעסו ורוגזו של הקצין התורכי כשהשומר חזר אליו בגפו, מבלי להביא אתו את בעל הפרדס.
פ'ען איל אפנדי? (איפה האפנדי). רטן וצרח הקצין התורכי, בעוד סגנו הקורפורל (סמל) צחק מלא הפה… (להבינכם – צחוקו של הקורפוראל בא כביטוי של נצחון. כי הוא התערב עם מפקדו, שהיהודי לא יבא בשבת – על אף הפקודה; והוא זכה בהתערבות).
הלא אמרתי לך .יא-סידי, שהיהודי הזה לא יחלל את השבת, ולא יציית לשום פקודה שתאלץ אותו לעבור על דתו – והנה אתה רואה שצדקתי.
הפקיד הקצין שני ג'נדרמים שישארו לשמור במקום, והוא עם חייליו עזבו את הפרדס, וחזרו למחרת בבוקר.
★ ★ ★ ★
למחרת הופיע ר' יוסף לוי בפרדס כשהוא רכוב על סוסו, והתייצב לפני הקצין התורכי.
– למה לא באת אתמול כששלחתי לקרא לך? – האם אתה מבין ומנחש מה צפוי לך על אי ציות לפקודה – הרעים הקצין.
– הנני מצווה על ידי מי שהוא גבוה ממך לא לבא… ענה ר' יוסף לוי בשקט ובתקיפות.
מי הוא זה שציווה עליך לסרב לפקודה?
– אל-לה אל-כביר! (הא-ל הגדול)…
אבל אל-לה מצווה לציית לפקודת השלטון, כי אחרת כל אחד יעשה מה שרוצה ויתלה באל-לה.
– בודאי שמחויבים לציית לשלטון, אם זה לא נגד מצות אל-לה – ענה ר' יוסף לוי.
והמשיך: אם היה כבוד הקצין מקבל פקודה מהוד מעלתו הסולטאן ירום הודו, והיה בא איזה קצין ומצוה אחרת – למי היית מציית? והלא גם אתה מאמין שהשם הוא מלך על כל המלכים ופקודותיו מחייבות, את כל האנשים החיים בעולמו של הא-ל, מלך מלכי המלכים, ישתבח ויתהלל שמו הגדול!
– ומה הנפט הזה שמצאתי בבאר, האם גם זה מצוות אל-לה? שאל הקצין ברוגזה.
– בודאי ובודאי, ענה ר׳ יוסף לוי בשקט. "כלום יעלה על דעתך שאאגור נפט עבור תצרוכתי הפרטית ואסכן את חיי – כל זה הכנתי עבור המסכין (העניים) שיש להם משפחות גדולות, ואין להם במה להחם את האוכל לילדיהם. תוכל לשאול ביפו ובירושלים, אם "חווג׳ה חגיז" חי בשביל עצמו, או בשביל העניים".
– אבל האם לא ידעת שבכך אתה עובר על החוק וצפוי לעונש כבד, ואף להגיע לעמוד התליה.
– מי שדואג לעניים ולנצרכים, אל-לה יגן עליו. ואם אתה תעזור לי לקיים את המצווה הזאת לעזור למסכנים האלו, אל-לה יגן גם עליך. ואם בזמנים רגילים כולנו זקוקים להגנת אל-לה, על אחת כמה וכמה בימים אלה של מלחמות ושפיכות דם.
המשפטים האחרונים קצת ריככו את הקצין הנוקשה, ועל פניו הופיע אפילו חיוך קל. אחרי הפסקה קצרה, הוא פנה אל ר׳ יוסף לוי ואמר:
– אני בעצמי דתי ומאמין באל-לה, ומכבד אנשים מאמינים. אם היית בא אתמול, לא הייתי מאמין לך אף מלה, כי יש הרבה פושעים וגנבים שמסתתרים תחת השם של אל-לה ועושים כל התועבות שבעולם. אבל מכיוון שנוכחתי שאתה מאמין באמת באלקים, ואפילו מוכן לסכן את חייך ולא לעבור את ציוויו – מזה אני לומד כי אכן איש ישר וירא אלקים אתה, וכל דבריך הם אמת, כמו שאל-לה אמת. ולכן אני מודיע לך, שאני משחרר אותך ואת הנפט שברשותך, למען תוכל לעזור לאלה המסכנים שאל-לה רוצה שנעזור להם.
הקצין התורכי וחייליו קפצו לדום, הצדיעו לר׳ יוסף לוי – שעמד נדהם ונרגש, ועזבו את הפרדס.
ומכיון שיצא מפיו שהנפט מיועד לעניים ולנצרכים, עמד ר׳ יוסף לוי וחילק את הנפט לעניים ולמוסדות מבלי להשאיר לעצמו אפילו פח אחד.