מורי סעדיה ממאן להתנחם
מאותו יום שזכריה נעלם, פרחה השמחה מפניו של מורי סעדיה. יומם ולילה התאבל על בנו האובד, אולם משעברו שלושים יום ועדיין היה יגונו טרי וצורב כביומו הראשון, החל מורי סעדיה להתנחם ושיכנע את עצמו, שבנו אמנם רחוק מביתו אך אין ספק שהוא חי וקיים, שאלמלא כן היה זכרו נחלש וצערו מתמעט, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: גזרה על המת שישתכח מן הלב. וכך היה מנהגו של מורי סעדיה מאז נעלם בנו האהוב: יום יום היה יורד אל קברו של הנביא זכריה, מדליק שם נר כששפתיו ממללות תחנה: כשם שנר זה דולק ומאיר, כך עוד יזרח ויאיר נרו של בני זכריה, שנקרא בשמו של הנביא הקדוש. כמו-כן הירבה לפזר צדקה, למעלה מכוחו ויכולתו, התפלל ליד קברה של רחל אמנו, השתטח על קברי צדיקים והסתופף בצלם של חכמים ומקובלים מזקני העדה התימנית בירושלים.
כך נקפו ימים. ימים רבים. שבועות. חודשים. משהתקרב חג הסוכות כירסם הספק בלבו של מורי סעדיה אם לבנות סוכה גדולה ולערוך חגיגה של שמחת בית השואבה כמדי שנה בשנה, או שמא מוטב להצטנע הפעם בגלל האבל על אובדן הבן. הוא נמלך בדעת חכמים ומקובלים, זקני העדה, שיעצו לו לא לסטות ממנהגו ולקיים את המצוה של שמחת החג כפי שעשה בעבר בכל שנה ושנה. אדרבה, אמרו המקובלים, חרף דאגתך וגעגועיך על בנך האהוב, חייב אתה להוסיף השנה על השמחה, להגדילה ולהאדירה ובזכות זו תיוושע אתה וניוושע כולנו בתשועת עולמים. ואל נא תשכח, הזהירו זקני מקובלים, לתקוע בשופרך הגדול בעת החגיגה, שכן זו סגולה בדוקה לישועה ונחמה, כמרומז בדברי הנביא: "ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים וכו' ".
נחזור קצת אחורה, ונספר על מה שאירע לזכריה באותו יום שנעלם:
חברו פואד פיתה אותו להתלוות אליו לביתם אשר בכפר אל-עזריה, מדרום להר הזיתים. בהגיעם לביתם הוציא פואד את כל הצעצועים שהיו לו, והעסיק את זכריה עד שירדה החשיכה. בראות זכריה שכבר החשיך היום, התחיל לבכות וביקש לחזור לאביו. פואד ואביו השתיקו אותו בממתקים ובמגדנות, והבטיחו לו שלמחרת בבקר יקחוהו לאביו. בתחבולות שונות עיכבוהו בביתם, ומכיון שילד הוא ילד – עלה בידם תוך כמה ימים להשכיח ממנו את אביו ומשפחתו. הודות לעורו הכהה והשפה הערבית שהיתה שגורה בפיו, השתלב זכריה יפה בין ילדי הכפר כבן דודו של פואד, עד שכבר נראה כאחד מהם בכל הליכותיו. ואף אחד לא יכול היה להעלות על הדעת כי הילד נגנב מהוריו, ובן עם אחר הוא. אביו ואמו של פואד אימצוהו כבן, ושמחו שמצאו אח לבנם היחיד, שכל כך השתוקק לאח.
★★ ★ ★
באותו ליל ב' של חול המועד סוכות שמורי סעדיה ערך ברוב עם ובקול המון חוגג את שמחת בית השואבה בסוכה הגדולה שבחצר ביתו, שכב זכריה במיטה בבית מארחיו, הוריו של חברו פואד, ושנתו, נדדה. בדממת הלילה הידהדו בחלל האויר קולות ערבים של כלי זמר שבקעו מאחת החצרות בקצה כפר השילוח ועד לכפר אל-עזרייה הגיעו. הוא שכב במטה והיה כהוזה בהקיץ, בלי להבין את פשר המנגינות ומבלי לדעת את עילת השמחה. אולם כאשר לפתע הגיעו לאוזניו גם קולות השופר, התקיעה, השברים, התרועה ושוב התקיעה הגדולה, זע משהו בנשמתו הרכה של הילד היהודי. לא היה עוד ספק בלבו שאי פעם, בעבר, כבר שמע קולות כאלה. לא יצאו אלא רגעים ספורים והשמחה חודשה, שוב הגיעו אל אוזניו מנגינות ערבות, מתוקות. לבו רגש ועבר על גדותיו. הוא נמשך אחר המנגינות ויצא החוצה. הקולות היו קרובים יותר, ברורים יותר. בלבו התפעמו געגועים עזים על משהו נעלם שעדיין לא ידע שחרו. על קצות אצבעותיו שב אל חדרו, לבש את בגדיו, בזהירות רבה הזיז את בריח הברזל שהיה מושחל לרוחב הפתח. שוב מצא עצמו בחוץ, תחת כיפת השמים. המנגינות נמשכו והן משכו אותו כבחבלי קסם. בלי משים החל פוסע לעבר הקולות שבקעו ובאו מכפר השילוח. ברגליו הזריזות דידה על פני המצבות והקברים שחצצו בין הכפר אל-עזרייה ונחל קדרון וכעבור שעה קלה מצא עצמו קרוב מאוד לחצר הוריו. תחילה נעצר והתחבא מאחורי עץ התאנה והתבונן בנעשה בתוך הסוכה פנימה. בין החוגגים ראה את אביו ואת אחיו הגדולים. התרגשותו הרקיעה שחקים. בתנועה זריזה אחת ניתק עצמו זכריה ממקומו, התגנב פנימה ובלי אומר ודברים השתלב במעגל והחל מרקד יחד עם חוגגים אחרים. לפתע השתתקה ההמולה ואחד מן הקהל פרץ בצעקה: הנה הוא! הנה הוא זכריה! זכריה! זכריה! מורי סעדיה התקרב אל הילד ובראותו כי אכן זכריה הוא, צנח מלוא קומתו ארצה והתעלף.
קמה מהומה גדולה בין החוגגים, ונתאספו ובאו כל אנשי הכפר, יהודים כגויים, לראות במו עיניהם את שובו של הילד האבוד.
בינתיים התאושש מורי סעדיה מעלפונו, גם סעדה התחזקה ועמדה על רגליה, שניהם חבקו את הילד וניסו לדובבו. הוא סיפר שהתארח בבית חברו פואד, אך קשה היה להבין את הסבריו המטושטשים כיצד ולמה נעלם ומדוע התעכב שם ימים רבים כל כך.
מה שהתרחש באותו לילה בסוכתו ובחצירו של מורי סעדיה אין בכח עט אנוש לתאר. השמחה התגברה והתעצמה מרגע לרגע, ואמרו אז: "מי שלא ראה שמחה זו – לא ראה שמחה מימיו".
