נס כפול ומשולש
מלשכתו של המושל פנינו לתחנת הרכבת לברר מה עלה בגורלו של הקרון שלנו. בדרך התנצל זילברשטיין על התפרצותו כלפי; כי אחרי ששמע את התפעלותו של אישיות רמת דרג, על רמתו המוסרית של אדם העומד על עקרונותיו, הרגיש מאד לא נוח, וטען שזה היה מתוך צער וכאב על התוצאות וההפסדים שציפו לנו. כשהתקרבנו למשרדו של מנהל התחנה, הבחין בנו מתוך חלונו שפנה אל הרציף. הוא קם ממקומו, ניגש אל החלון וניפנף לנו בידו כשבין אצבעותיו תקוע מטבע זהב בעריך של עשרה לירות שטרלינג. הנפנוף המתגרה עורר בלבנו את החשש, כי הוא רומז לנו שזהו הסכום שנצטרך לשלם כפיצוי עבור אי ניצול הקרון.
אלא שכאן ציפתה לנו הפתעה נוספת…
– בודאי הנכם מודאגים על ענין הקרון שלא נוצל – פתח המנהל את דבריו באדיבות רבה – יש לכם מזל מיוחד, ואולי זו הדת והאמונה ששומרת עליכם (הוא כנראה כבר שמע מהמושל מה שהתרחש). ביום ששי בצהרים בא אלי במפתיע סוחר בדים מיפו שבפלסטינה, שתורו לקבל קרון היה ביום שלישי הבא, והתחנן שאחליף לו להיום. כי עליו לחזור בדחיפות הביתה, והוא מוכן להוסיף עשרה שטרלינג זהב, פיצוי עבור ההחלפה, היתה לי איזו הרגשה שאולי אתם כיהודים השומרים את השבת, לא תספיקו איכשהו לנצל את זכותכם. הצעתי לו לחכות עד סמוך לשבת, וכשעה לפני השקיעה כשנוכחתי שלא הגעתם, מסרתי לו את הקרון, והנה הפיצוי שהוא נתן, שייך לכם ואך ורק לכם…
סירבנו לקבל את המטבע, ונימקנו בכך שאיננו רוצים להרויח מזה ששמרנו על עיקרון של דת – אולם, הוא עמד בתוקף שהקרון היה שייך לנו, וכל מה ששולם עליו הוא שלנו ולא של מישהו אחר.
– הסיפור תם, אבל לא נשלם, אומר ר׳ יוסף לוי בנימה של סיפוק.
במוצאי שבת הפליגה הרכבת לקנטרה. בעת שחנתה בתחנת קנטרה, הופרדו ממנה הקרונות שהיו מיועדים לארץ ישראל. תוך כדי החלפת הקטרים והקרונות, ניתק מישהו את הקרון האחרון שעליו הועמסה הסחורה של סוחר הבדים, והוליכו למסלה צדדית בקצה התחנה, ובחסות החשכה הוריקו את כל תכולתו.
ביום השלישי הועמד לרשותנו הקרון שהיה מיועד לסוחר הבדים, והכל היה כשורה, עזבנו את קהיר בהודיה לה' על הנס המשולש שקרה לנו, ואשר כונה על ידינו ל"נס יציאת מצרים של שנת תר"פ".