ידע שור קונהו – וחמור אבוס בעליו
לפנות בוקר, לפני שעלה השחר, התעוררה דבורה-אטיל לשמע רישרוש מוזר שעלה מחצר הבית. מתוך פחד משכה בשרוול חולצתו של חיים-פייביש ועוררה אותו משנתו. ירד חיים-פייביש מן המיטה, נטל ידיו וברך "אשר יצר", ניגש אל החלון הפונה לחצר, הסיט קמעה את הווילון והציץ החוצה. ומה ראו עיניו? עגלתו וחמורו עומדים בחצר. יצא חיים-פייביש לחצר, הביט על סביביו ולא האמין למראה עיניו. משהשתכנע כי הכל כשורה וחוסנקה איננו שם, הכניס את החמור לאורווה, שטח לפניו מלוא החופן חציר, לקח טלית-ותפילין ופנה ללכת לבית-הכנסת לתפילת שחרית כמנהג ותיקין.
לאחר התפילה וטעימת פת-שחרית, ניגש חיים-פייביש לרתום חמורו לעגלה, והפעם נתלוותה אליו דבורה-אטיל, ושניהם מילמלו דברי שבח והודיה לאל בורא עולם על חסדו וטובו, שהחזיר להם מקור-פרנסתם. כאשר עלה חיים-פייביש על העגלה, הרגיש שהתושבת, מקום מושבו של העגלון, רופדה מחדש בבד גס, במקום ריפוד-העור שהיה שם בעבר, וגם תוכה מולא במוכין ובצמר-גפן שלא היו שם מעולם. שניהם תמהו, מה ראה חוסנקה שריפד את התושבת מחדש, אך לא מצאו הסבר. חיים-פייביש, שהקפיד לא לשבת על ריפוד של אריג מחשש שעטנז, לקח מספריים כדי להוריד את הבד, מתוך כוונה לרפד את התושבת מחדש בעור או בשעוונית. כשפרם חיים-פייביש כמה סנטימטרים מתפרי-הכרית, נדהמו שניהם עוד יותר – מתוך הכרית התגלגלו החוצה מטבעות זהב, נפוליונים, לירות תורכיות, פראנקים צרפתיים, ויקטוריונים.
פעורי-פה עמדו והביטו איש בעיני רעותו והדיבור כאילו ניתק מהם. ראשון התאושש חיים-פייביש ואמר: אוצר גדול נפל לידינו, אך מי יודע אם לא חוסנקה הוא זה שהכין לנו מלכודת, או שמא פשוט הטמין שם את כל אוצרו, כדי להעבירו להרים ומשנתקל בז'נדרמים, נטש את העגלה וכל אשר בה ונמלט על נפשו. עוד הלילה או למחר יבוא חוסנקה ויתבע שנחזיר לו את אוצרו. עלינו למסור את הכסף למשטרה.
לא כי, ענתה דבורה-אטיל, הרי כל אשר עינינו רואות מעשי-נסים המה ועוד בבית אבא למדתי שמן השמיים אין עושים נסים בכדי. עצתי, גש נא אל הצדיק רבי חיים זוננפלד, הלא מורך ורבו הוא, ושאל בעצתו.
שמע חיים-פייביש בקול אשתו, ירד לביתו של רבי חיים בבתי-מחסה וסיפר לו כל הקורות אותו בימים האחרונים. הרהר רבי חיים שעה קלה, ואחר-כך פתח ואמר: מבין אני מסיפורך, שתפילותיך נתקבלו ונס גלוי עשו לך מן השמיים, כדי שתוכל לחוג את חג חירותנו בשמחה ומתוך הרחבת הדעת. חלילה לך לבזבז את הנס ולספר למשטרה התורכית דבר או חצי-דבר מכל אשר קרה כאן. השלל הזה נשדד, מן הסתם גם מבתיהם של יהודים, ומסבב כל הסיבות עשה מה שעשה כדי שישוב לידיו של יהודי כשר כמוך. לפיכך עצתי: ראשית-כל, לך והחבא במקום מוסתר את העגלה והחמור. מן הכסף אל תעביר למשטרה אפילו פרוטה אחת, ונדר תדור, שאם הכל יעבור בשלום והכסף יישאר ברשותך, תפריש ממנו חומש לצדקה. מבטיחך אני, ששום תקלה לא תצא מנס זה שנעשה לך, רק חזק ואמץ את בטחונך בהשם יתברך. זכה במציאתך ותחוג את חג הפסח בשמחה ומרוב טוב. חג כשר ושמח לך ולכל ישראל.
רגוע ומעודד מדבריו של רבי חיים חזר חיים-פייביש לביתו, וסיפר לדבורה-אטיל כל אשר אמר לו רבי חיים זוננפלד. אף היא חיזקה את רוחו בהביעה בטחונה שלא יאונה להם כל רע. באותו לילה נדדה שנתם. כל רישרוש וכל צל נידמה להם כצלו של חוסנקה, שבא לקחת את אוצרו האבוד.
★ ★ ★ ★
למחרת, עם שחר, השכימו קום ופתחו בהכנות-החג. באותו יום רעשה כל העיר על השמועה, שהמשטרה התורכית הצליחה ללכוד את השודד המסוכן חוסנקה, בעת שישב בעגלה רתומה לחמור, ליד קבר רחל. כשראה את השוטרים, קפץ מן העגלה וחמק רגלי בין ההרים. הז'נדרמים שרדפו אחריו תפסוהו, אולם משחזרו לא מצאו לא את העגלה ולא את החמור, כאילו נבלעו באדמה.
חוסנקה הועמד לדין בבית-מישפט צבאי תורכי ונידון למוות. בערב פסח, בשעת בוקר מוקדמת, על עמוד-תליה ליד שער-יפו, בא הקץ לחייו הסועדים של שודד אכזר, שבמשך שנים רבות הפיל אימתו על ירושלים ובנותיה, עד בואכה חברון.
בבית קיצוני של שכונת ימין-משה חגגו באותו לילה, ליל התקדש החג, חיים-פייביש וזוגתו דבורה-אטיל וצאצאיהם, בשמחה ובהתרוממות-הנפש, לא רק את נס יציאת מצרים בימים ההם, אלא גם את הנס הכפול שנעשה להם עצמם בזמן הזה.
אכן, אמר חיים-פייביש לאחר שסיים עריכת סדר פסח כהילכתו, אמת ונכון הדבר: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. כי בכל דור ודור, אנו חיים וקיימים בזכות נסיו ונפלאותיו של הקב"ה, שעושה אתנו בכל שעה ובכל עת.