ברכת הצדיק
ויהי היום והרב מבריסק חלה בדלקת ריאות קשה. באותם הימים בטרם הומצאה תרופת האנטיביוטיקה, היתה זו מחלה מסוכנת ביותר, שעמדה בראש טבלת גורמי המות. רופא הבית של הרב מבריסק היה ר' משה יוליס, שלמרות שתוארו הרשמי היה "חובש" גרידא – עלה במומחיותו ובידענותו במקצוע הרפואה על כל רופא אחר. ונפלאות יסופר על תושיתו להביא מזור לחולים ולחולאים. חזקה היתה פקודתו של ר' משה יוליס, לא להשאיר את החולה ללא השגחה אפילו לרגע אחד. ולצורך זה יש למצא אדם זריז ומוכשר, שיוכל לטפל בחולה במגבלות המיוחדות שיש בטיפול באישיות כזו.
ולא נמצא אדם יותר מתאים לכך מאשר ר' גרשון סטולר. ימים ולילות ישב ר' גרשון ליד מיטתו של הצדיק, וסועד אותו ללא ליאות במחלתו הקשה. ראה ר' גרשון זכות גדולה לעצמו לשרת את צדיק הדור, שכל העולם חרד למשמע שמו. והיו הרבה שקינאו בו במצוה רבה זו שנפלה לידו, אלא שאין ר' משה יוליס מרשה את הטיפול בצדיק לכל הרוצה בכך. כשהגיע חומו של החולה לשיא, מה שהיווה סימן שהמחלה מתקרבת לנקודה הקריטית שנקראה "דֶער קְרִיזֶעס" (המשבר), לא זז ר' גרשון ממטתו יממה שלמה. תפלת רבים לא שבה ריקם, והצדיק עבר את המשבר; ואחרי שעות של חרדה נשברה המחלה והמד-חום הראה על נטיה כלפי מטה, עד שבחסדי ה' יצא מכלל סכנה.
אחרי כמה ימי התאוששות, פנתה הרבנית לר' גרשון ואמרה לו, שמכאן ואילך יכולה היא בעצמה לטפל ברב.
בטרם עזבו, הושיט ר' גרשון את ידו לצדיק לשם פרידה, ובדמעות בעיניו אמר: "רבינו הקדוש, מי שפדאו ממות, ישלח דברו וירפאהו רפואה שלמה במהרה"…
כלום יעלה על הדעת שר' גרשון הענוותן יעניק "ברכת הדיוט" לאותו גאון וצדיק – אלא, שהוא ראה בכך שעת כושר לקבל כנגדו אף הוא ברכה מהצדיק, אליה הוא מצפה זמן כה רב.
ואמנם שעה זו הגיעה…
וכשהיתה ידו של ר' גרשון תקועה בידו החיוורת והתלושה של הצדיק, נעץ בו רבי יהושע לייב את עיני הנשר שלו, ששפעו רוך והכרת טובה, ואמר: יישר כחכם ר' גרשון, תתברכו, אתה ואשתך מן השמים, והרופא כל בשר ומפליא לעשות, ימלא משאלות לבכם לטובה בקרוב"…
בצאתו ממעונו של הרב מבריסק, לא ידע ר' גרשון את נפשו מרוב אושר – הנה כי כן זכה להתברך מהצדיק בברכה, שהוא ושרה גיטל מצפים ומיחלים אליה כל השנים. ואם אותו צדיק איחל לנו "שה' ימלא משאלות לבנו" – לאלו משאלות אנו מיחלים -לעושר המדומה? לנחלת שדה וכרם? לא ולא – אין אלו משאלת לבנו. והצדיק הזה, ה' יאריך ימיו, שרוח הקודש מתנוססת בקרבו, בירך אותנו בדיוק באותה ברכה שאנו כל כך מצפים לה – בפרי בטן. זה ייחולנו וזו משאלתנו כל הימים, ולכך נתכוונה ברכתו של הצדיק, שבודאי לא תשוב ריקם. וכך צעד מתוך שמחה והרגשת אושר עד שהגיע לביתו.
בהגיע ר' גרשון לביתו ופגש בשרה גיטל שלו, התחיל לצווח כילד: "שרה גיטל, מיר זענען געהאלפענע"!… (שרה גיטל, הנה כבר נושענו).
נתנה בו שרה גיטל עינים ,מבוהלות ותמהות, וצווחה כנגדו: מה געהאלפענע, מו געהאלפענע, אנא גרשון, פרש דבריך…
סיפר לה ר' גרשון את דבר ברכתו של הצדיק, והתחילו שניהם מזילים דמעות גיל ואושר, וראו עצמם כאלו כבר חובקים ילד; כי לגבי דידם ברכתו של רבי יהושע לייב, איננה שטר לגוביינא שיש להמתין עד לפרעונו – אלא זה כמונח בכיס וכגבוי דמי.
ואמנם צדקו…