הנסיעה לקהיר
מלחמת העולם הראשונה נסתיימה בחנוכה תרע"ח (סוף 1917). ארבע שנות המלחמה, שפרצה בתשעה באב תרע"ד, דילדלה את הארץ ורוקנה אותה מכל וכל. במשך כל המלחמה היתה ארץ ישראל שרויה במצור שהטיל עליה הצי האנגלי, ולא היה כל יבוא מבחוץ. גם תעשיה מקומית כמעט שלא היתה קיימת. מאידך, שימשה מצרים השכנה, כבסיס האספקה העיקרי לכל הכוחות הבריטיים באגן הים התיכון. קהיר עיר הבירה של מצרים, תיפקדה כמרכז הפעילות הצבאית והכלכלית, בעוד שנמל אלכסנדריה שימש כבסיס הימי הראשי לצי המלכותי של האימפריה הבריטית ובנות בריתה.
בצד עיסוקי בנכסי דלא ניידי, היה מסחרי העיקרי, בית מסחר ראשי לנייר ולכל מוצריו, שהיה הראשון והגדול בירושלים. בית מסחר שני, קטן יותר היה לאחים ראובן וזאב זילברשטיין. עלי לציין שאת העסק ירשתי מאבי ר' יצחק זצ"ל, שהיה תלמיד חכם גדול וסוחר ישר וממולח. היה לנו גם סניף ביפו.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שבת המסחר כליל ולא היתה כל פעילות עסקית וכלכלית. המלאי שהיה ברשותנו עם פרוץ המלחמה נתרוקן ולא חודש. רק בשנת תר"פ, שנתיים אחרי המלחמה, התחיל המסחר להתאושש, ואז החלטתי לנסוע לקהיר, לרכוש מוצרי נייר ולחדש את המסחר בענף חשוב זה. איכשהו נודע לאחים זילברשטיין על כוונתי לנסוע לקהיר לרכוש נייר, ובתור מתחרים החליטו גם הם, שאחד האחים יסע גם הוא לקהיר לאותה מטרה.
סיבב הקב"ה, שאני וראובן זילברשטיין, נפגשנו ברכבת שעשתה דרכה מקנטרה שעל גדות תעלת סואץ לקהיר. היה קצת מצב בלתי נעים, כי מאז ומתמיד היתה התחרות בין שנינו. אולם, תוך כדי ישיבה משותפת באותו תא ברכבת, באנו לידי הבנה שאם כל אחד ילך בנפרד לקנות נייר, יריחו מיד הסוחרים המצריים שקיים ביקוש מוגבר ויקפיצו את המחירים, ושנינו נפסיד. הסכמנו איפוא, שיווצר הרושם כאילו מדובר בקונה אחד, ועל החבילות נסמן מה שייך למי.
מכיון שכל משק הרכבות היה משועבד לצרכי הצבא הבריטי, היה קושי רב בהשגת קרון לצרכים אזרחיים, והדבר הצריך פרוצדורה ארוכה ומסובכת והמתנה ממושכת עד להשגת אישור על הקצאת קרון; כי הרכבת שימשה אז אמצעי התחבורה הבלעדי, עד שאפילו הצבא הבריטי שהיה מהמתקדמים באותה תקופה, השתמש עדיין בעיקר בעגלות ובסוסים לצרכי תחבורה.
באמצעות קשרים שונים והענקת מתת לכל מיני גורמים, הצלחנו להשיג אישור על קרון שיחובר לרכבת היוצאת לקנטרה במוצאי שבת. אולם את העמסת הסחורה היה עלינו לבצע ביום ששי לפני כניסת השבת.