שלום בית
אף-על-פי שהרבה טובה ושימחה לא ראתה איטה אצל ר' יודל וכל ימיה שקעה בעוני ובדלי-דלות ואף הוא לא זכה אלא לעתים רחוקות לשמוע מלת-נוחם מפיה, לא חסך ר' יודל מאמצים כדי לשמור את שלום-הבית ובכל כוחו השתדל לפייס את אשתו ולדבר על לבה, אם כי מועט היה רישומן של מלות-פיוס שנפלו על קיבה ריקה ועל לב רגז בתוך בית ריקן.
אם בכל ימות השנה היתה נפשו של ר' יודל יוצאת לפייס את אשתו ולהרגיעה, על אחת כמה וכמה שעשה כן בימי חג ומועד, שאז השמחה היא ממצוות עשה שהזמן גרמן. בפרוס כל חג היה ר' יודל משתדל להביא לאשתו מתנה כלשהי. ביותר היה משתדל לשמחה לקראת חג-הסוכות, שאז ציוותה התורה "ושמחת בחגך אתה וביתך" וכבר דרשו חז"ל, שביתו – זו אשתו. ובמה משמחה? בזמן שבית-המקדש היה קיים – בבשר ויין, ומאז שחרב הבית ובטלו הקורבנות, מתקיימת מצוות-שמחה בבגדי צבעונין חדשים, המשמחים לבה של כל אשה. משנכנס חודש אלול, והתקרבו הימים הנוראים ואחריהם חג הסוכות, היה ר' יודל מתמלא דאגה, יושב ומצפה שיזמן לו הקדוש-ברוך-הוא איזו הכנסה "צדדית", שתאפשר לו לשמח את אשתו ולקיים מצוות החג כהלכתה. באותה שנה שאנו עומדים בה, כבר חלף כל חודש אלול, וגם שני ימי ראש השנה עברו, ועדיין לא היתה בידי ר' יודל אפילו פרוטה אחת לפורטה. גם המג'ידה האחת שהוא זקוק לה, כדי לרכוש "ארבעה מינים" כשרים לברכה, עדיין לא ידע מהיכן תגיע לידו, אלא שלא בעל-בטחון כר' יודל יפול חלילה לתוך יאוש, או יגרע מעבודת הבורא בגלל "דררא דממונא" וענייני כסף. ואכן, בטחונו לא הכזיב גם הפעם. באחד הימים שבין כסה לעשור הזמינו השמש של ישיבת עץ-חיים לבוא ולהשתתף ב"מנין" מיוחד שהוזמן על-ידי אחד הנדבנים המפורסמים בחו"ל לשם לימוד משניות ביום פטירת אביו, והוא ציווה להעניק לכל אחד מהמשתתפים שתי מג'ידות כסף, שכר טרחתם. שמח ר' יודל על שתי המג'ידות כמוצא שלל רב, שהן יספיקו להפיק רצון אשתו ולרכוש ארבעה מינים כדת וכדין.