שני רבי זלמנים
כבר סיפרנו שר' זלמן ניהל ישיבה של בחורים מחוננים. בין התלמידים היה בחור אחד ושמואל חיים שמו, שעלה במעלותיו על חביריו. חריף ובקי; עילוי ושקדן, ענוותן ומצניע לכת, ומצויין בכל המדות הטובות שמנו חכמים אצל בני תורה. אלא חסרון אחד היה לו – "חסרון כיס". כלומר – הוריו עניים מרודים היו. נזדמנה לו בחורה נאה וחסודה, שאף היא ממשפחה טובה, מבורכת במעלות ובמדות טובות, אלא שהחסרון שמנינו אצל שמואל חיים היה מצוי גם אצלה. והשאלה החמורה: כסף מנין? נשארה ללא מענה.
עברו כבר כמה חדשים מהאירוסין, ואין כל סימן להכנות לחתונה. הרגיש ר' זלמן בתלמידו שפניו אינם כתמול שלשום, וכי דוק של דאגה נסוך עליהם. הבין ר' זלמן את פשר הדבר, וגילגל עמו שיחה באותו ענין, וכתוצאה ממנה גמל בלבו לעשות כל מה שבכחו לבוא לעזרתו. אלא שכאן עמד בפני קושי מסוים – ידע ר' זלמן שר' ידידיה אביו של שמואל חיים לא יזדקק למתנת חנם ואף הלואה לא יסכים לקבל, כל עוד שאין לו בטחון מאין יוכל לפרוע.
לצורך זה נועץ בבן-אחיו – גם שמו היה ר' זלמן, וכדי שלא יחליפו הבריות בין שני הרבי-זלמנים קראו לו ר' זלמך-ר' יעקב-לייב'ס, בעוד שלר' זלמן שלנו קראו ר' זלמן-ר' נחומ'ס – ואמר לו: ניצנץ רעיון במוחי, שעשוי הוא, בעזרת השם, להעלותנו על דרך-המלך ולהוליך את שמואל-חיים שלנו לחופה. עד עתה הקמנו עשרה בתים ראשונים בשכונת מאה-שערים, ועד להשלמת הבתים כולם עוד חזון למועד. הבה נסמיך מיצווה למיצווה, נסקל חלקה קטנה מתוך השטח הגדול ונזרע אותה חיטים ובחודשי-הקיץ-והסתיו נמכור את התבואה לסוחרי מצה שמורה ומצות-מיצווה שבוודאי יהיו מוכנים לשלם בעין יפה. הפדיון שנקבל יספיק לנו לסדר חתונה כיד המלך.
למחרת היום כבר אפשר היה לראות שני תלמידי-חכמים אלה יוצאים את שער-שכם, מעדרים על כתפיהם ופניהם מועדות מערבה, לעבר "כרם כדכוד", כפי שנקרא השטח שעליו עומדת היום שכונת "מאה שערים". במשך כמה וכמה ימים עבדו שני הרבי-זלמנים במרץ, עדרו, סיקלו, פינו אבנים גדולות, זרעו, אך דא עקא: השמים נשארו יבשים ובאמצע טבת עדיין לא ירד היורה.
בערב עלה ר' זלמן לביתו של ר' ידידיה, אביו של שמואל חיים, ושוחח אתו אודות זה שהוא מרגיש בבחור שהוא במצב רוח מדוכדך, ובודאי מובנת הסיבה.
נאנח ר' ידידיה אנחה השוברת חצי גופו של אדם, ואמר: מה אעשה, כל ימי התפללתי לה' "יהיו מזונותי מרורים כזית בידיך ואל יהיו מתוקים כדבש בידי בשר ודם". מימי לא נגעתי בפרוטה של צדקה, ואקוה לה' שגם להבא יעזרני הזן ומפרנס לכל לעמוד בזה.
ראה ר' זלמן שדעתו של ר' ידידיה נחושה לא להזדקק למתנת בשר ודם, הלך וגילה לו את תכניתו. נתהרהר ר' ידידיה לשעה קלה, וזיק של תקוה ניצנץ בעיניו, ואמר: – אם יסכים ר' זלמן לקבלני כשותף למצוה, אראה בכך פתח תקוה ליתרון הענין.
– בודאי ובודאי, רק בזכותך ובזכות בנך השקדן, נוושע כולנו – הכריז ר' זלמן.
ניגש ר' ידידה אל השידה והוציא ממנה צמיד זהב, שנשאר לו בירושה מאמו ע"ה, הושיטה לר' זלמן ואמר: תוכל למוכרה ולקנות בתמורה חיטים לזריעה.
למחרת לקח ר' זלמן את הצמיד ועלה אל משרדי גמילות חסדים הכללי "שערי חסד", מסרו לר' שלמה זלמן פרוש, שהיה יושב כל שני וחמישי ומחלק הלואות על משכונות של זהב וכסף (אלו היו הבטחונות באותם הימים). ובכסף שקיבל בהלואה, הלך וקנה שק של חיטים מבודדים ומשובחים, והוא ביחד עם שארו ר' זלמן ר' יעקב לייב'ס, פיזרו את החיטים בשדה הניר שהוכשרה על ידם.