לזכות במיצווה כולה
קשרים לבביים ביותר נקשרו בין ילדי התלמוד-תורה לשמוליקו. למענו היו מוכנים ללכת באש ובמים והיו מתחרים ביניהם בזריזותם, כדי לעשות לו כל שירות אפשרי: זה מביא לו דלי-מים צוננים מהבור וזה מוזג לו ספל קפה מהביל, זה מטאטא את חדרונו והאחר מבריש את מצנפתו. תחביב מיוחד היה להם, לילדים, ללטף את זקנו המכסיף והארוך של סבא שמוליקו והוא יושב ונהנה ומספר להם סיפורי-מעשיות. מעולם לא ראהו ילד רוגז וכל שכן שלא ראהו מעולם בוכה או מתרעם על קשי יומו. רק פעם אחת ראוהו כועס ועוד פעם אחת – בוכה. יום אחד עבר שמוליקו ברחוב היהודים וראה אחד מילדי חבורתו מתגרה במוכה-גורל שדעתו נטרפה עליו ומתעלל בו. שמוליקו הזדעזע, ניגש אל השובב והוכיחו על פניו: כיצד זה ייתכן שילד יהודי הלומד תורה יתאכזר אל אדם שיד ה' היתה בו? בוש והיכלם! אם לא תיטיב את דרכך, אינני רוצה לראותך עוד בחדרי. השובב, שהיה ידוע כילד-פרא, לא קיבל מוסר והוסיף להתגרות בחולה-הנפש. למחרת היום, כשניסה אותו ילד להידחק ולהיכנס לחדרו של שמוליקו, גירשו שמוליקו מעל פניו ולא הסתיר את כעסו. הילד עזב את החדר וחמתו בערה בו, עוד באותו יום גמלה בלבו החלטה לנקום בשמוליקו ולתבוע את עלבונו.
חביבה מאד היתה מצוות סוכה על שמוליקו ואעפ"י שתמיד הירשה לילדים לעזור לו בעבודותיו השונות, לא כן בהקמת הסוכה שעליה טרח בעצמו והקימה במו ידיו ממסד ועד סכך. כל ארבעת הימים שבין יום-כיפור וסוכות היה שמוליקו עסוק "עד למעלה מראשו" בהקמת סוכתו. הוא טען שהמצווה כה חביבה עליו עד שהוא רוצה לזכות בה כולה ואינו מוכן להתחלק עם איש בעשייתה. אחרי שהקים את הסוכה בחצר, סמוך לחדרו, היה מקשטה בפרכילי ענבים ובצנצנות שמנים ותבלינים שהדיפו ריח ניחוח בסוכתו ובסביבתה. מצוות סוכה, היה שמוליקו אומר, נותנת לי "חיות" לכל השנה כולה ובזכותה השם יתברך שמו נותן לי אריכות ימים ולכשאפטר מן העולם יזכני השם לשבת בסוכת עורו של לויתן.