ובשופר גדול יתקע
צא ושאל את תושבי ירושלים הותיקים והחדשים, זקנים עם נערים, אם יודעים הם או זוכרים שלמרגלות הר הזיתים, ממזרח לעמק יהושפט ונחל קדרון, היתה פעם קיימת שכונה יהודית בשם "עזרת נידחים", שהתמקמה בשולי הכפר הערבי סילוואן.
יענו ויאמרו לך: לא ידענו ולא שמענו כזאת.
ברם, אם נוסיף עוד פרט, שלשכונה קראו גם בשם "כפר השילוח" יתעשתו הותיקים שבהם וייזכרו שאכן לפני הרבה שנים היה קיים ישוב יהודי קטן של אחינו יוצאי תימן במורדות הר הזיתים, לא הרחק מקבר הנביא זכריה.
משהגיעה שנת תרמ"ב בטוחים היו אחינו התימנים שקץ הפלאות הגיע וכי גאולת ישראל קרובה מאוד לבוא, כמרומז בכתוב "אעלה בתמ"ר". רבים מהם לא היססו הרבה, מכרו שארית מטלטליהם ופתחו במסע נדודים על פני מדבריות ערב, במגמה לעלות לארץ הקודש ולהיות בין ראשוני המקדמים פני משיח צדקנו, מיד עם הופעת רגלי המבשר במרומי הר-הזיתים. בעירום ובחוסר כל באו, לאחר ששודדי דרכים לקחו מהם כל אשר מצאו ברשותם והשאירום עם כותונתם לעורם בלבד. תחילה ניסו עולי תימן לשכור להם בתים בעיר העתיקה, אך בשל דמי השכירות הגבוהים שדרשו בעלי הבתים הערביים, נבצר מהם למצוא מחסה לראשם וחדשים רבים וארוכים התגוללו בשווקים וברחובות, בחורבות ובבתים נטושים ואפילו בשיחין ובמערות, בתנאים תת-אנושיים שהיום קשה להעלותם על הדעת.
בירחון "האסיף" משנת תרמ"ו, באחד הגליונות אנו מוצאים את הקטע דלהלן: "אחינו יוצאי תימן לא עצרו כח וממון לשכור בתים, וילינו ברחובות קריה ויבואו בנקרות צורים ובמערות אשר מסביב לירושלים, וישבו שמה. יומם ולילה יסרבו בעיר לבקש אוכל למו טפם, ובלילה ילינו במחילות עפר, וכל עצמותיהם תרעדנה מקור וממגור".
שלוש שנים ויותר נמשכו תלאותיהם של עולי תימן, עד שבאה לעזרתם חברת "עזרת נידחים", שגייסה כספים בסכומים צנועים למדי שהספיקו להקמת עשרת הבתים הראשונים, על מגרש בבעלותו של יהודי בשם בועז בבלי, שהועמדו לרשות העולים מתימן. שנה לאחר מכן התעוררו עוד כמה נדבנים, שלא יכלו לראות עוד בצרת אחיהם התימנים, ביניהם הברון הירש מארגנטינה, יוסף ביי נבון, יוסף קוקיה והרב ד"ר סלפנדי, מראשי קהלת דירקהיים, ובתרומותיהם הנדיבות הוקמו בתים נוספים. בשנת תרנ"ח כבר עמדו בכפר השילוח על תילם ששים וחמישה בתים מרווחים שבהם מצאו מקלט כמאה ושבעים משפחות, רובם יוצאי תימן ומיעוטם בני עדות אחרות. יחסי ידידות ושכנות טובה שררו בין יהודים בכפר השילוח לבין שכניהם הערביים עד לפרוץ המהומות בשנת תרצ"ו, כאשר גברה הסתת המופתי הירושלמי, היהודים נאלצו לנטוש את הבתים ובהם השתכנו ערבים מכפר סילואן הסמוך וממקומות אחרים. עד היום נקרא הרחוב הראשי של הכפר: שראייה איל-יאמאן (רחוב התימנים).
