הצהרת הויתור
– מצדי אני מסכים מיד, אבל בקשה אחת יש לי: לא כל המטען שייך לי, חציו שייך לסוחר בשם זילברשטיין. את החלק שלי אני מוסר ברצון כפי שביקשת, ואילו החלק של זילברשטיין, יואיל המושל הנאור לשחרר. כך שהחבילות המסומנות בראשי תיבות J.L.C.H. יועברו לשלטונות, ואלו שמסומנות בראשי תיבות R.Z. (ראובן זילברשטיין) ישוחררו. המושל הסכים לבקשתי ושלח לקרא למזכירו האישי וציוה עליו להכין את ההצהרה. באותה שעה לא היה אדם יותר מאושר ממני, עמידתי בנסיון הקשה, מילאה אותי סיפוק אין קץ.
גם המחיר הכבד של ויתור על כל כספי, לא נראה בעיני ככבד מדי. תוך שהמזכיר מכין את הטיוטה, ירדתי לעגלונים ופיקחתי על הפריקה, ועם סיומה שילמתי לכל אחד את שכר טרחתו ועמלו, וגם לראיס הענקתי נתינה הגונה ופטרתי אותם לשלום.
נשמתי לרווחה, ובמצב רוח מדומם חזרתי ללשכתו של המושל. הוא הגיש לי את ההצהרה לחתימה. התפלאתי קצת לשם מה היא נכתבה על נייר רשמי של המפקדה הצבאית הראשית. הטיוטה היתה כתובה בשפה האנגלית, ואני לא שלטתי בשפה זו. בכל זאת לא השתהיתי וחתמתי עליה בצורה עיוורת, להפגין שיש לי אימון מלא במושל.
קמתי ממקומי, והתנצלתי שעלי לחזור מיד למלון לפני כניסת השבת. תוך כדי פרידה בקשתי ממנו טובה קטנה, שירשה לי להפקיד אצלו עד ליום ראשון את כספי וחפצי המוקצה שלי, בהסבירי לו שליהודים אסור להחזיק חפצים אלה בשבת.
– אין צורך בכך – ענה המושל באדיבות – אני אדאג שתגיע למלונך עוד לפני כניסת השבת. הקיש בפעמון, וקרא לעגלונו וציווה עליו לקחתני מיד בכרכרה המלכותית למלון. הודיתי לו מקרב לב, והוא הגיש לי במעטפה סגורה העתק מההצהרה שהחתים אותי.
עוד הספקתי להגיע למלון לפני כניסת השבת, להתרחץ ולהחליף בגדים לכבוד שבת.
לא הלכתי להתפלל בבית הכנסת שליד המלון, כי לא רציתי לפגוש את זילברשטיין שילחץ עלי לספר לו מה היה בתחנת הרכבת, ולא רציתי להכשל באיסור דיבור של חול בשבת. הצלחתי איכשהו להסתתר ממנו עד צאת השבת, כי זילברשטיין התאכסן במלון אחר.
עלי לציין, כי המחשבה שיצאתי נקי מכל רכושי לא הטרידה אותי כלל. להיפך, היתה לי הרגשה נפלאה וסיפוק נפשי עצום על שהיה לי הכח לעמוד בנסיון. כך שהשבת עברה עלי במצב רוח מרומם, והייתי מאושר שלא נתחללה שבת קודש בגללי.
במוצאי שבת בא אלי זילברשטיין למלון כולו מתוח ומרוגז, וטען שחיפש אותי במשך כל השבת ולא הצליח לפגוש אותי. ספרתי לו כל מה שקרה עם העגלות והגרנדווזיר, ותעל חמתו עד להשחית. הוא שפך עלי קיתונות של גידופים, וטען ברוגזה שבגלל הפנטיות והחומרות היתרות שלי, הפסדנו את הקרון שהוקצה לנו, ועתה ניאלץ לחכות עוד כמה שבועות עד לקבלת קרון, ואף לשלם פיצויים על אי-ניצול הקרון שעמד לרשותנו, ויצטרכו גם לשלם דמי אחסנה ולשהות בקהיר עד שנצליח לקבל קרון אחר. אני הבלגתי ולא השבתי, דנתי אותו לכף זכות, כי "אין אדם נתפס על צערו", ולא כל אחד בנוי ומסוגל לעמוד בנסיון, ואין לבא אליו בטרוניה.
לשם הרגעה רק אמרתי לו: עליך להיות מרוצה שנשארת ברכושך, כי אני גם זה הפסדתי, והושטתי לו את העתק ההצהרה.