נפוליונים בהלוואה
אחד "המוחות הפינאנסיים" המעולים בירושלים של הימים ההם היה ר' מאיר המבורגר, אחיהם של הבנקאים-החלפנים המפורסמים האחים נטע-צבי ופנחס המבורגר, שיחד עם אביהם ר' משה מנובומסטה, מתלמידי החת"ם-סופר, עלו לארץ-ישראל ופתחו ברחוב הבטרק שבעיר העתיקה חנות קטנה ודלה, ולימים הפכוה למעין "בנק מרכזי" ליהודי ירושלים. תמורת דמי-עמלה של כעשרה גרושים בקירוב, יכלו כוללים ויחידים להחליף כאן מטבע זר בכסף תורכי, ולגבות המחאות שנשלחו ע"י תורמים וקרובי משפחה בגולה, ביחוד לקראת חג-הפסח והימים-הנוראים. קופת-ברזל ישנה, שולחן רעוע וכמה ספסלים פשוטים היוו את "הריהוט" של בנק-המבורגר. גם הונו העצמי של הבנק היה פעוט, ורק היושר והנאמנות של בעליו, הוציאו לו מוניטין של מיפעל פינאנסי אחראי, ושני במדרגתו אחרי בנק-וולרו.
שכנו של ר' מאיד המבורגר, מול דלתו ממש, היה אפנדי ערבי בשם בארקת, בעל בית-מיסחר בסיטונות לצרכי-מזון, חיטה, קמח ואורז. בין ר' מאיר המבורגר לבארקת, שהיה מגדולי הסיטונאים בעיר, נרקמו יחסי שכנות טובה, שמעטים כמותם בין יהודים לערבים. לעיתים מזומנות היה חווג'ה בארקת "חוטף" מר' מאיר ידידו הלוואות קטנות, על מנת להחזירן במועדיהן, כמוסכם.
קישרי הידידות בין הבנקאי היהודי לסוחר הערבי נמשכו שנים רבות, עד שיום אחד נפל דבר ביניהם. והיה זה בין כסה-לעשור של שנת תרס"ד, שנת "עליה לרגל" מוגברת של יהודים מהגולה אשר חשקה נפשם להימצא בימים הנוראים סמוך לכותל המערבי ולברך בחג-הסוכות על ארבעת-המינים מול הר-הבית, כדי לקיים הכתוב "ושמחתם לפני השם אלוקיכם שבעת ימים". עולי-הרגל הביאו איתם סכומים בלתי-מבוטלים במטבע זר, וידיו של ר' מאיר המבורגר מלאות עבודה היו, להחליף את כל המטבעות הללו ולפורטם למעות תורכיות. ראה חוורה בארקת את תנועות הכסף שנתגלגלו מבין אצבעותיו של ר' מאיר המבורגר, ויצר-הממון נדלק בליבו, ותבער כאש קנאתו וחמדתו לזהובים שבידי שכנו היהודי.
ניצל האפנדי הערבי את אמונו וטוב-ליבו של ר' מאיר, ניגש אליו ובלשון מתחננת ומתחסדת אמר: אנא חווג'ה מאיר עשה נא עימדי "מערוף" והלויני לכמה שעות שלוש מאות נפוליונים, כי "מציאה" גדולה נזדמנה לי, והסוחר דורש את הכסף לאלתר ודווקא במזומנים. בשובי בשעות אחר-הצהרים לחנות, אביא לך את הנפוליונים, השמורים בכספת בביתי. בתחילה נבוך ר' מאיר לא מעט מגודל הסכום ששכנו מבקש, אך לאור יחסי השכנות הטובים ששררו ביניהם, קשה היה לו לסרב.
בלחץ הזמן והתנועה המוגברת של לקוחות, שכח ר' מאיר לקחת פתק משכנו המאשר את קבלת סכום ההלוואה. האמת ניתנה להיאמר, ששעה קלה אחרי שבארקת קיבל את שלוש מאות הנפוליונים זהב ושילשל אותם עמוק לתוך כיס גלימתו המיזרחית, היה ליבו של ר' מאיר נוקפו והירהורים נוגים הבעיתוהו. כאשר רוב שעות אחר הצהרים חלפו והשמש עמדה בשיפולי רקיע לקראת שקיעתה בפאתי-ים והנפוליונים של בארקת עדיין לא חזרו אליו, כבדה דאגתו של ר' מאיר. נו, אמר ר' מאיר בליבו, שמא שיכחה יש כאן ובחפזונו לשוב אל חנותו שכח שכנו להביא עימו את הנפוליונים. התעטף ר' מאיר במידת ההתאפקות וההבלגה, וגם בראותו את שכנו מגיף כבר תריסי חנותו כדי לשוב הביתה, לא אמר לו דבר ולא העיר מאומה אודות הנפוליונים. נמתין עד מחר, הירהר ר' מאיר בליבו, אדם עשוי להשתהות מעת-לעת בקיום דברו והבטחתו.
למחרת היום, אחרי שר, מאיר פתח את "הבנק" וראה שגם שכנו ממול כבר סילק את תריסיו ופתח במיסחרו, ועדיין אין זכר לנפוליונים, הרהיב עוז בנפשו, נכנס לחנותו של בארקת ואמר: היכן הם הנפוליונים יא סידי בארקת, שלקחת אצלי אתמול בהלוואה, והבטחת להחזירם בשעות אחר-הצהרים?.
לאיזה נפוליונים חווג'ה מאיר מתכוון? – העמיד בארקת פנים תמהות ומתחסדות, נדמה לי שאתה חומד לך לצון. או שמא נתת בכוס עיניך עד שאתה תובע ממני דבר שלא היה ולא נברא… אימתי לקחתי ממך שלוש מאות נפוליונים, בחלום או בהקיץ? לי נראה שאתה חולם בהקיץ.
הבין ר' מאיר שנפל בפח, ואסון גדול מתרגש ובא עליו ועל מישפחתו, אם חס ושלום כל ההון הזה שאסף בעמל רב וביגיעה קשה ירד לטמיון. שוב פעם עמדה לו לר' מאיר מידת סבלנותו והתאפקותו, הבליג על צערו ויצא מעל פני שכנו, כשנפשו עגומה עליו, והוא מלא חרטה על קלות דעתו ועל האימון שנתן בישמעאלי חמדן זה, בלי לבקש קבלה על הסכום שמסר לידו. מועקה כבדה ירדה על ליבו של ר' מאיר ולא ידע לשית עצות בנפשו. אין אל מי לפנות. משול הוא לאדם הצועק על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים. והגרוע מכל, שאפילו לקרובים ולידידים אינו יכול לספר את צרתו, שהרי אלה מן הסתם ילעגו לו שנלכד ברישתו של ישמעאלי ערמומי ונוכל. ואם ייוודע הדבר ללקוחותיו ולבעלי פקדונות שהפקידו אצלו את כספם, כי אז יקיץ הקץ על הבנק שלו ופרנסתו, חלילה, תקופח, מה עושים?