חלוץ בוני ירושלים ומרחיבי גבולה
כחודשיים לפני חג-הסוכות נהג רבי זלמן לרדת ליפו, נדד על-פני הכפרים הערביים שבהם גילה מטעי-אתרוגים, במו-ידיו קטף את "הפרי עץ-הדר" והעלה אותם למכירה בירושלים. ולא היה בירושלים מומחה לאתרוגים גדול ממנו. רק הציץ באתרוג ומייד ידע, אם מורכב הוא או לא, וכהרף-עין עמד על כל מיגרעותיו ויתרונותיו.
ולמה בחר לו רבי זלמן פרנסה זו? מתוך אהבת התורה ומיצוותיה ומתוך חיבת ארץ-ישראל ופירותיה. מיצווה – היה אומר – גוררת מיצווה. ואם כבר נאלץ אדם להפסיק ממישנתו ולהקדיש מזמנו לפרנסה ולדברים שבחומר, עדיף שיעשה זאת באמצעות קיום מיצווה וחזקה עליה שהיא תציל אותו מאבק-גזילה ומדררא דממונא.
נוסף על אהבת ישראל ותורתו שבליבו, ליהטה בנפשו חיבה לציון ותשוקה עזה ליישב את ירושלים באוכלוסין מרובים, לקוממה מהריסותיה ולבנות את חורבותיה. ביותר דאב ליבו בראותו את בני-ישמעאל, שהם בעלי-הבתים בעיר העתיקה, פושטים את עורם ויורדים לחייהם של יהודים עניים ונידכאים, הדרים בבתיהם ומעלים את שכר-הדירה לעיתים תכופות, עד לסכומים שעניי-ירושלים בשום פנים לא יכלו לעמוד בהם. עד שגמלה בליבו תוכנית לרכוש שטחי-אדמה זולים מחוץ לחומות העיר העתיקה, להקים עליהם בתי-מגורים עממיים, שיושכרו בשכר-דירה סביר ונוח. וכך לחלץ את עניי-ירושלים מן המיצר ולשחררם מן הסחטנות השרירותית של האפנדים הערביים. זה היה ברור. מה שרבי זלמן עדיין לא ידע: מהיכן יבוא הכסף למימון התוכנית ולהגשמתה?
חמש שכונות בנה רבי זלמן בירושלים שמחוץ לחומות, הראשונה בהן היתה מאה-שערים, שאותה הקים כולה ביוזמתו, מן המסד ועד לטפחות (על מצבתו בהר-הזיתים חקוק: "בונה עיר הקודש מאה-שערים").