פתק לעולם-הבא
במקביל לעצת רבי לייב דיין בעניין הקאדי, עשה ר' מאיר פעולה נוספת, אף היא בהדרכת רבי לייב: הוא הלך אל בארקת ונכנס עימו בשיחה ידידותית, כששני הצדדים נמנעים מלנגוע בנושא הנפוליונים "האבודים". בשום-שכל הסיט ר' מאיר את השיחה לענייני אמונות ודעות, ולמשמעות החגים היהודיים, כשבארקת, כדרכו, מנסה לשכנע את ר' מאיר בצידקת אמונתו ובאמת נבואתו של מוחמד. הפעם הזאת לא סתר ר' מאיר את דברי שכנו אלא, אדרבה, העמיד פנים כאילו דברי בארקת עושים רושם וחודרים אל ליבו פנימה.
בסיומה של השיחה פנה ר' מאיר לפתע אל איש-שיחו ובקול דרמאטי אמר: הידעת, יא סידי בארקת, סוחר מנוסה אנכי, ולעולם אינני נוהג "להמר על כל הקופה". רוכש אני כל מיני מטבעות, כתרים אוסטריים, זהובים הולנדיים, פראנקים שווייצרים, וכך הסיכון שלי מועט, וקרוב אני לשכר ורחוק מהפסד. בעקבות השיחה איתך היום התגנב הרהור לליבי: אולי… שמא… בכל זאת… הבה ואסביר את עצמי: כל ימי עושה אני מצוות ומעשים טובים, כדי לזכות לעולם הבא, ולהסתופף בגן-עדן אחרי שאללה הרחום ירצה להחזירני אליו. מוכן אני לשלם מלוא המחיר. ביני ובינך, יא סידי, הרי יודע אתה יפה שלקחת ממני בהלוואה 300 נפוליונים זהב, אלא שכנראה בגלל הסתבכותך בענייני ממון ולא חס-וחלילה מתוך כוונה רעה אתה מתקשה להחזירם לי, מוכן אני לעשות עיסקה: אני אוותר על 300 הנפוליונים ואתה תאשר לי בכתב שמכרת לי חלק קטן מחלקך בגן-עדן לעולם-הבא. כשם שהיינו שכנים טובים בעולם הזה כן נישאר שכנים גם לעולם הבא בגן-עדן.
תפאדל, סידי מאיר, נאחז בארקת בהצעה בשתי ידים ממש. אינני יכול להעלות על הדעת שכן טוב ממך. כבר אני כותב לך וחותם על פתק מיוחד שמעניק אני לך פיסת גן-עדן מחלקי לעולם הבא, אף כי חושש אני, הוסיף ואמר במשובה, שלא בנקל תסתדר שם. יהודים-כופרים דוברי אידיש לא יהיו שם, ואתה, למשל, תבקש, גפילטה-פיש והם יגישו לך קאבאב, חא-חא-חא. חיוך של קורת-רוח בצד ליגלוג מריר השתפך על פרצופו של בארקת, שבמחי חתימה קטנה נפטר מסיוט הנפוליונים, שכה העיקו על מצפונו כל אימת שנפגש עם ר' מאיר פנים-אל-פנים. מעתה לא יאלץ עוד להסתתר מפניו ואף לא לעשות כל מיני אקרובטיקה, כדי שלא יפגשו בבוקר בעת פתיחת חנויותיהם, אפילו שר' מאיר עדיין לא הבין איזו תועלת תצמח לו מהפתק של בארקת, שאינו שווה את הניר שעליו נכתב, סמוך ובטוח היה שאם רבי לייב דיין ציווה לעשות כן, אין זאת אלא שמכאן פתח תיקווה להצלת כספו האבוד. עם הפתק בידו מיהר ר' מאיר אל רבי לייב דיין. התבונן רבי לייב בפתק, קראו פעם ופעמיים (הוא שלט יפה בלשון הערבית) ואנחת-רווחה נפלטה מגרונו.
באותו יום, אחרי הצהרים ערך הקאדי את ביקור-החג המסורתי בסוכתו של רבי לייב דיין, ונהנה מאוד מהתיקרובת שהגישה הרבנית. השניים, המארח ואורחו, החלו מגלגלים שיחה על עניינים שברוח, על דת ואמונה ועל משמעות החגים היהודיים, וביחוד של חג הסוכות, הסביר רבי לייב דיין לקאדי, שנוסף לזכר הסוכות, שבהם ישבו בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במידבר יש לחג גם משמעות חינוכית, שידע האדם להצטמצם ולהסתפק במועט כמו ששיבעה טפחים על שיבעה טפחים מכשירים את הסוכה, שיבין, כי כל הווייתו בעולם הזה אינה אלא ארעית וחולפת, כמו שהסוכה היא דירת-ארעי, וכי הגג עשוי קנים או נסרים שהכוכבים נראים בעדם, כדי שעיניו תהיינה נשואות כלפי מעלה ויזכור תמיד שיש עין רואה ואוזן שומעת וכי עתיד הוא לתת הדין על כל מעשיו ומעלליו.
נסתיימה השיחה בסוכה, ורבי לייב הזמין את אורחו להיכנס עימו לדירתו, חדר לפנים מחדר, לשיחה בארבע עינים, שלא תופרע על-ידי המבקרים הרבים, שפקדו את ביתו של רבי לייב בימי מועד. בשיחה זו גולל רבי לייב בפני הקאדי את פרשת 300 הנפוליונים, בלי לגלות לו שהוא כבר יודע על ביקורו של ר' מאיר המבורגר אצלו ביום אתמול.
השיב הקאדי: לא אנוח ולא אשקוט עד אם אמחק כתם זה מעל אמוננו ודתנו. בושה וחרפה, שחאג' אשר עלה-לרגל למכה. והדבק בחוקי הקוראן, יעשה נבלה כזאת הפוגעת באשיות האיסלאם, הייה נא בטוח, חכם נכבד, שלא אתן שנת לעיני, תנומה לעפעפי, עד שהכסף השדוד ישוב אל בעליו.
למחרת שלח הקאדי והזמין אליו את חווג'ה בארקת, ושחח אתו על ענינים שונים ועל חובתו של המוסלמי המאמין לדבוק באיסלם ולקיים את מצוותיו. אוי-ואבוי לזה שבמעשיו מבזה את דתו ואמונתו.