סערה מול עכו
את הלילה הראשון של החג ויומו בילה רבי ישעיה וילדיו בסוכתו הקטנה. במוצאי-החג היה ים שקט והספנים מתחו את המיפרשים כשהספינה שטה בכיוון הנכון ומתקרבת אל חוף עכו. בבוקר, עם הנץ החמה, הבחין רבי ישעיה מרחוק ברצועת-חול צהובה שבישרה כי מתקרבים ליבשה. הספנים אישרו כי אכן חופה של עכו נראה מרחוק. נתמלא רבי ישעיה שמחה רבה, תפס את שני ילדיו והרכיבם על כתפיו ואמר: רואים אתם, ילדים, את פס-הזהב שם באופק, זו ארץ חמדת כל הדורות, עוד מעט-קט ונזכה לדרוך על אדמתה ולחונן את עפרה.
אולם, לא יצאה שעה מרובה ושוב התחוללה סערה בים. תוך רגעים ספורים נתמלאה הספינה מים והחלה שוקעת. הספנים, ביאושם, השליכו את המשא לים, אך לא הועילו בכך הרבה, הסערה הלכה וגברה מרגע לרגע. זעקות-אימים בקעו מגרונות הילדים שנצמדו אל אביהם ואף הוא לפת אותם בחזקה. והנה קרה האסון, הספינה נבקעה לשניים והספנים קפצו למים והחלו שוחים לעבר החוף. גם רבי ישעיה יכול היה לקפוץ לים ולהציל עצמו בשחייה, אולם מה יהיה על שני הילדים הקטנים? אולי יצליח להרכיב אחד מהם על כתפיו ולשחות יחד אתו – אך מה יהיה על השני? אותה שעה הועמד רבי ישעיה בפני ברירה איומה ואכזרית: את מי משני ילדיו יציל ואת מי יפקיר לגלי-הים?
מכל תלאותיו ויסוריו של רבי ישעיה היתה זאת השעה הקשה והנוראה בחייו. לא היה פנאי להרהורים, הסערה המשתוללת ורעד הילדים הצמודים לגופו טרפו את מחשבותיו ובמר לבבו, פרצה זעקת-אימים מקירות לבו: אלי, אלי, למה עזבתני!… הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש… עשה למען גמולי-חלב שלא חטאו… חזקני נא ואמצני אך הפעם… בידך אפקיד רוחי!…
וראה זה פלא: לרגע התבהרה מחשבתו של רבי ישעיה והוא הבחין שסוכתו הקטנה עומדת עדיין ומחזיקה מעמד על אותו חלק מהספינה שטרם שקע. הוא נזכר, שאת דפנות הסוכה קשר בחבלים כדי שתוכל לעמוד בפני רוחות הים. מוחו פעל במהירות, בתנועה זריזה העמיס את בנו שמואל-עקיבא על גבו, לפת את ילדתו בריינדל בידו השמאלית ובידו הימנית הפיל את דפני הסוכה שהיו קשורים, כאמור, בחבלים. ולבסוף השתרע הוא עם שני הילדים על הקרשים הקשורים שהפכו למעין רפסודה. ביד אחת לפת רבי ישעיה בכל כוחותיו את ילדתו הקטנה ואת היד השניה השחיל מתחת לחבל העבה. כך צפו שלושתם על פני הגלים הסוערים כשהם מתרוממים ויורדים חליפות ופיו של רבי ישעיה אינו פוסק מלמלמל פסוקי-תהילים וקטעי-תפילה העולים בזכרונו.
הספנים הערביים הספיקו בינתיים להגיע לחוף כשהם בטוחים שהיהודי המסכן וילדיו טבעו במצולות-ים. לא יצאה אלא שעה קלה וגל גדול פלט לחוף את ה"רפסודה" ועליה רבי ישעיה עם שני ילדיו, רטובים ורועדים מקור ומעייפות, אך בריאים ומאושרים מנס הצלתם הנפלאה. רבי ישעיה הזדקף מלוא קומתו, ניער מעל עצמו את מי הים, השתרע על הארץ ונשק את אדמת ארץ-הקודש בכל חום-לבו, תוך כדי אמירת פרק ק"ז שבתהילים: הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו, יאמרו גאולי השם… יורדי הים באוניות…
★ ★ ★ ★
דבר הצלתם המופלאה של רבי ישעיה וילדיו עשה לו כנפים בעיר עכו, והקהילה היהודית הקטנה קיבלה אותם בכבוד גדול. רבי ישעיה נשאר בעכו עד אחרי חג הסוכות משם עלה לצפת. לימים עלה לירושלים, נשא אשה שנייה, את בתו של רבי ישראל משקלוב והיה לאחד מפרנסיה הדגולים של הקהילה האשכנזית בעיר הקודש.
וכשהיו שואלים את רבי ישעיה איך ניצל מגלי-הים הסוערים, היה מצטט את הסיפור המובא במסכת יבמות: "אמר רבי עקיבא, פעם אחת .הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה ומנו רבי מאיר. כשעליתי ליבשה בא וישב ודן לפני בהלכה, אמרתי לו בני מי העלך? אמר לי: גל טרדני לחברו וחברו לחברו עד שהקיאני ליבשה".
כאלה היו בני העליות הראשונות של החסידים ופרושים, וכזאת היתה אהבתם הלוהטת לארץ-ישראל.