נקישות על התריס
מינהג היה במשפחת זלידוביץ לערוך את "סדר" הפסח בצוותא, כל בני המשפחה יחדיו וברוב פאר בחווילתו המרווחת של ראש המשפחה, הדוד ר' ברל זלידוביץ. משהתקרב חג הפסח של אותה שנה, שלחה האם, מושקה, לקרוא לבנה אליהו ברוך, ובדמעות בעינינו הפצירה בו שכמו בכל שנה יבא וישתתף ב"סדר" המשפחתי אצל הדוד, ר' ברל. הוא סירב. בשחצנות ובגסות אמר לאמו שאין לו עוד כל ענין ב"סדר" ובמסורת אבות, והוא וחבריו יבלו את ימי החג באחד מבתי המלון של הגויים בעיר וכבר הכינו תוכנית לנשף הוללות שיערכו בליל ראשון של פסח. האם האומללה פרצה בבכי מר ונפלה מתעלפת מרוב צער וכאב, ורק בקושי הצליחה המשרתת להשיב את רוחה. במר עליה נפשה פנתה אל גיסה, ר' ברל זלידוביץ, וביקשה עצתו איך להציל את בנה יחידה מרדת שחת. שקע ר' ברל בהירהורים עמוקים, לבסוף פתח ואמר: אף אני אובד-עצות הנני, כאן, במינסק, עוד לא נתנסינו במקרה כגון זה, נלכד אליהו ברוך שלנו ברשתו של ה"סמ"ך מ"ם" ושקע במ"ם טי"ת שערי טומאה, רק נס יוכל להציל אותו ואותנו, אך כדי שנהיה ראויים לנס חייבים אנו להרבות בתפילה ותחנונים והקב"ה הכל-יכול הוא יחלצנו מצרתנו הגדולה. עתה שמעי ואיעצך: הואיל ובעזרת השם זכינו להיות מתומכי עניים בירושלים עיר-הקודש, ומי כצדיקים הללו קרובים אל השכינה ואל שערי השמים, אבקש מאחי ר' ברוך דוד, שהוא נשיא ה"כולל". שיפנה מיד במיברק אל צדיקי כוללנו, שיתפללו ליד שריד בית-מיקדשנו ויתחננו אל השם השוכן בציון על נפש בנך ועלינו, ובטוח אני שתפילתם של קדושי עליון אלה לא תשוב ריקם.
באותה שעה שצדיקי ירושלים התרפקו על אבני הכותל המערבי והתחננו על נפשו של הבחור אליהו-ברוך בן מושקה, התחוללה במינסק עצמה דראמה אחרת, לא פחות מרטיטת-לב. באפלת-הלילה של אור לארבעה עשר בניסן שרך דרכו עלם צעיר בסימטאות המעוקלות של העיר מינסק. בצעדים מהססים ובפיק ברכים ניגש הנער בלאט אל אחד הבתים הקטנים, דילג מעל לשער הבית, התקרב אל התריס המוגף והקיש עליו אחת-ושתים, וחוזר חלילה. בבית פנימה ישבו שתי נשים קשישות, מושקה, אלמנתו של ר' הירשל זלידוביץ ואמה הישישה. לשמע הנקישות בתריס, התחלחלו שתי הנשים, מי זה המתדפק על חלונן בשעה כה מאוחרת בלילה? הן כיבו את עששית הנפט, התקרבו אל התריס המוגף, עשו אוזניים כאפרכסת ומה נדהמו לשמוע את קולו של אליהו-ברוך קורא ומתחנן: אמא, סבתא, פתחנה את הדלת, זה אני, אני אליהו ברוך שלכם, פתחנה, רוצה אני לומר לכם דבר… תחילה לא האמינו הנשים למשמע אוזניהן וחששו לפתוח את הדלת, אך משתכפו הנקישות בתריס, וקול רחש התייפחותו של אליהו ברוך הגיע עדיהן, אזרו אומץ ובידיים רועדות פתחו את הדלת. אליהו ברוך, כולו רועד מהתרגשות נפל בזרועות אמו ובקול שנוק מדמעות גמגם: אנא, אמא, סלחי לי על כל מה שעוללתי לך… אנא, אמא, קבלי אותי בחזרה אל קנך החמים ואל חיק המשפחה. בקשי נא גם מהדוד, ר' ברל, שיסלח לי וירשה לי להסב עמו לסדר פסח, יחד עם כל המשפחה.