בית דינו של ר"ש סלנט מחייבו שבועה
כחודשיים ויותר חלפו עד שנתקבלו ממינסק כספים נוספים. אך משהגיעו לא נשתהה רבי שלמה זלמן אפילו שעה קלה, צרר את תשעים המטבעות הנוצצות במטפחתו האדומה והלך אל רבי פייבל סטאלער, כדי להחזיר לו את יתרת החוב, אולם כאן ציפתה לו אפתעה לא-נעימה כלל.
ר' פייבל, שזקן מופלג היה ושר של שכחה גבר עליו, טען בתוקף, שעדיין לא קיבל מאומה על חשבון החוב. לעומתו, טען רבי שלמה זלמן, דברים כהווייתם, שסמוך לחג החזיר לו מאה ועשרה נפוליונים, ולא נשאר חייב עוד אלא תשעים נפוליונים בלבד.
רבי פייבל, בעל מלאכה תמים וישר, היה בטוח בצדקת טענתו וכל דברי-השיכנוע של רבי שלמה זלמן לא נכנסו אל ליבו. משלא הגיעו לעמק השווה, הסכימו למסור את הסיכסוך להכרעתו של בית-הדין, בראשותו של רבי שמואל סלנט, רבה הישיש של ירושלים, שמקום מושבו היה בחצר חורבת רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה שבתוך החומות.
לבית-הדין לא היה כל ספק שאכן לווה רבי שלמה זלמן מרבי פייבל מאתיים נפוליונים זהב, שהרי רבי שלמה זלמן עצמו לא הכחיש זאת. אלא מאי, הוא טוען שהחזיר חלק מן החוב, אך לא היו בידו לא קבלות ולא עדים שיאשרו את טענתו. אמנם נכון הדבר, שהעיסקה כולה בוצעה מתוך אמון הדדי ובלי מיסמכים בכתב. אך נוכח טענתו התקיפה של רבי פייבל שלא קיבל כל סכום על חשבון החוב, לא נותרה לדיינים כל ברירה אחרת אלא לחייב את רבי שלמה זלמן להישבע שבועה-דאורייתא – ואז ורק אז יוכל להיפטר מתשלום 110 הנפוליונים השנויים במחלוקת.
נתבהל הצדיק, רבי שלמה זלמן מהאפשרות של שבועה, שממנה נזהרים יראי-השם כמפני האש, אפילו כשהם באים להישבע על האמת כולה. אחרי הירהור קל, פנה רבי שלמה זלמן אל בית-הדין וביקש לתת לו שהות של כמה ימים כדי להימלך בדעתו. נענה בית-הדין לבקשתו ונתן לו ארכה של שבוע ימים.
אחרי שבעת ימי-אימים, כשהתכנס בית-הדין מחדש, קם רבי שלמה זלמן והצהיר, כי מאחר ומעודו לא נשבע אפילו שבועת אמת, מוכן הוא להחזיר למלווה את הסכום כולו, ורק זאת הוא מבקש: אין בכוחו לשלם בבת אחת סכום כה גדול, יואיל נא רבי פייבל ויסכים לקבל חמישים נפוליון לאלתר והיתרה בתשלומים חודשיים קטנים יותר. הסכים ר' פייבל, ונדמה היה שהדין-תורה נסתיים בכי טוב, אלא שכאן ציפתה לבעלי-הדין אפתעה נוספת.
לשמע הדברים, הזדקף רבי שמואל סלנט הפיקח במלוא שיעור קומתו, פנה אל ר' שלמה זלמן וכה אמר: מצווה אני עליך לקבל דין-תורה ולהישבע שבועה-דאורייתא – וזאת כדי להסיר כל לזות-שפתיים. מר, כנאמן הציבור בירושלים, חייב להיזהר במישנה זהירות מכל נידנוד של לזות שפתיים ואפילו מאבק של רכילות, כי מה יאמרו הבריות: הביטו נא וראו "נאמן" זה, שביתו ריקן ומתקיים בדוחק, מהיכן לקח סכום עתק כזה לתיתו לר' פייבל? אין זאת, כי אם צדק ר' פייבל והוא ניסה להערים עליו, ועתה הוא מעמיד פני צדיק שאינו רוצה להישבע. למען לא יטילו דופי בעוסקים בצרכי ציבור באמונה, מצווה אני עליך להישבע והעוון על ראש התובע אם אינו צודק, ואתה שלום וביתך שלום…
פרץ ר' שלמה זלמן בבכי מר, וקיבל עליו את הדין, אלא ששוב ביקש שהות של שלושה ימים כדי להתכונן כראוי לקראת השבועה הנוראה והחמורה.
יום השבועה נקבע ליום חמישי בשבת. סיפר סבי ר' נפתלי צבי פרוש, בנו בכורו של ר' שלמה זלמן. באותו יום חמישי היה "תשעה באב" בבית. כל שלושת הימים לפני השבועה צם אבא, ואור ליום ה' קם באישון לילה וערך "תיקון חצות" בבכיות נוראות. עם עלות השחר טבל במקווה טהרה בחצר בית-הכנסת "תפארת ישראל", התפלל ב"ותיקין", וכשעמד ללכת ללישכת בית-הדין להישבע, ליווהו כל בני הבית בבכיות קורעות-לב.
לפני היכנסו לשטיבל, שבו ישבו הדיינים, לבש אבא "קיטל" לבן כמו ביום-הכיפורים, ובחיל ורעדה התייצב בפני בית-הדין, מוכן ומזומן למלא את הוראת המרא-דאתרא. על מעמד השבועה לא סיפר אבא מאומה. אך כולנו הרגשנו שזכר המעמד הזה העיק עליו כל ימיו.