בחצר ארמון הגרנדווזיר
תוך כדי פריקה נכנסה לחצר כרכרה מפוארת רתומה לארבעה סוסים, ובתוכה ישב איש שררה במדים צבאיים, וחזהו דחוס עיטורים ומדליות לרוב.
לא היה כל ספק מי האיש – זה היה הגרנדווזיר של קהיר (המושל הכללי).
המושל הבחין מיד בתנועה המוזרה בחצר ארמונו שדמתה אז יותר לתחנת רכבת, מאשר לרחבה של ארמון מלכותי. הוא ביקש מעגלתו לעצור ולברר את פשר הדבר. לא עברו רגעים רבים, ונקראתי להתייצב בפני המושל ולהסביר את פשר הפלישה לשטח הארמון.
בערבית רהוטה הסברתי למושל מה שקרה לי, וכי הייתי אף מוכן להפסיד את רכושי ובלבד שלא לעבור על מצוות ה'. בגלל דוחק הזמן וחוסר ברירה, לא יכולתי להמתין עד להשגת אישור להחניית העגלות בשטח הארמון, ואני מוכן לשלם כל סכום שיידרש ממני עבור האיחסון. חזרתי והתנצלתי על הפעולה החפוזה, שנעשתה מחוסר ברירה.
מבטו הקשוח ונעדר ההבעה של המושל הצבאי נתרכך במקצת, וחיוך סלחני הופיע על פניו הנוקשים. היה ניכר שאיש הצבא האנגלי נתמלא הערצה וכבוד, לאיש העומד נגדו, שהיה מוכן תוך שמירה על עקרון דתי להפסיד את כל רכושו.
המושל הרהר קצת ואחר כך פנה אלי ואמר: אם הבנתי נכון מה שאמרת, הרי מסתבר שהיית מוכן לוותר על כל התכולה של העגלות, בכדי לשמור על עקרון קדושת השבת, והציווי האלקי שעומד אצלך מעל לכל אינטרס אישי וכספי. אם כנים דבריך, אני מציע שתחתום על הצהרת ויתור של המטען לטובת המשק הממלכתי של המדינה, שזה בודאי עדיף על הטלת המטען למצולות הנילוס. עד כמה שאני זוכר ממה שקראתי בבייבל, יש בו ציווי של "בל תשחית"… אם תסכים ותעשה כך, יסולח לך על כניסה ללא היתר לתוך שטח צבאי רבוני.