הארנק האבוד
עלינו לחזור קצת אחורה :ולספר על אפיזודה מעניינת, שאירעה לאיציק בשנותיו הראשונות לעיסוקו כעגלון. באחת מנסיעותיו בכרכרתו ליפו, הוא אסף תייר גרמני עשיר ויהיר, שהתאכסן במלון קמניץ. אחרי שגמר להטעין את מזוודותיו והכרכרה החלה לדהור בכיוון היציאה מהעיר, מישש הגרמני את כיסיו, והנה שוד ושבר – ארנקו עם כל כספו איננו. הוא נתקף בהיסטריה והחל להשתולל ולקלל ללא מעצור. עיקר זעמו של הגרמני הופנה כלפי היהודים שהם "עם של גנבים", כי בטוח היה שאיזה גנב יהודי סחב ממנו את ארנקו. דברי הגידוף הארסיים נגד היהודים חרו לאיציק מאד, אלא שהבליג ועשה עצמו כלא מבין.
איציק ניסה להרגיעו וטען שיתכן שהשאיר את הארנק במלון, והוא בעצמו מוכן לרוץ רגלי חזרה למלון ולחפש את הארנק. הגרמני נרגע קימעא ונשאר להמתין בכרכרה לשובו של איציק.
כל חיפושיו של מר קאמניץ, בעל המלון, היו לשוא, הארנק איננו. איציק הבין שלא יוכל לחזור לגרמני הזועם בידים ריקות, וביקש אישור בכתב ממר קאמניץ – שחיפש את הארנק ולא מצאו.
ברדתו מהמדרגות של המלון עם המכתב ביד, הרגיש איציק שדרך על איזה חפץ. באפלולית הלילה, התכופף והרים את החפץ, והנה זהו צרור כספו של הגרמני. בחזרו רגלי אל הכרכרה, היה לו לאיציק די זמן לתכנן את מעלליו עם היקה היהיר הזה, ולנקום בו על ביטויו האנטישמיים.
איציק חזר לכרכרה, ובהעמידו פנים מודאגות הגיש לגרמני את המכתב של מר קאמניץ, המודיעו בצער שלא הצליח למצא את הארנק. בשולי המכתב, הוא מייעצו בכל זאת לחפש בתוך מזוודותיו.
לפרק את המזוודות בחשכת הלילה, לא בא בחשבון. והכרכרה יצאה לדרכה ליפו, כשהגרמני יושב כל הזמן במבט קפוא ומהורהר, כשהוא עדיין נאחז בתקוה האחרונה למצא את כספו בין חפציו, שאולי נפלו שמה בחפזון שלפני הנסיעה. ואילו איציק ישב כל הדרך ורוחו טובה עליו, מה שעוד הרגיז יותר את היקה המיואש.
כשהגיעה הכרכרה לאבו-גוש, קפץ מתוכה הגרמני, וכשכולו פקעת עצבים התחיל להוריד את מזודותיו. הוא הוריק מזודה אחר מזודה, וחיטט בין החפצים בעצבנות גוברת והולכת, כשאיציק עומד בשקט מן הצד ומתבונן בקור רוח בגרמני הקרוב להתפקעות. כשסיים הגרמני לחפש במזודה האחרונה, הוא פרץ בזעקות יאוש היסטריות וצרח: "כן, ידעתי את היהודים הארורים האלה, שאם הם גונבים, גם השטן בעצמו לא יוכל להוציא מידם את הגניבה"…
לרגע הזה חיכה איציק…
בתנועה מזורזת ניתר איציק ממקומו ונעמד מאחורי היקה המשתולל, ובידו ניפנף עם הארנק מעל ראשו המקורח של הגרמני.
"אים גאטעס ווילן" (אלקים אדירים) נצטרח הגרמני – "דָאס איסט דָאך מיינע טֶאקֶע" (הלא זהו הארנק שלי) היכן מצאת אותו.? מילמל הגרמני בהתרגשות. הלא מר קאמניץ כותב שחיפש בכל החדר ולא מצא אותו.
– "נכון שזה לא היה בחדר, אבל אני מצאתיו מתחת לשטיח על המדרגות ו… מסתבר שזה נפל ממך כשרצת על המדרגות להשיג את הכרכרה".
– בידך היה מכתב ממר קאמניץ שהארנק איננו, ובכל זאת החזרת לי אותו – יושר והגינות כאלה, לא פגשתי בחיי, ממש לא יאומן. – "אֻמְגְלוֹבּלִיך"!…
איציק הסתכל ישר לתוך עיניו של הגרמני, ואמר לו בנימה לגלגנית: אינני מופתע מכך שטרם נפגשת עם יושר כזה, כי הנך רגיל להתעסק עם לא יהודים. אצל היהודים המתנהגים לפי התורה זו נורמת חיים רגילה, שממונם של אחרים אסור לא רק באכילה אלא אפילו בנגיעה. לפי דיני התורה מצווה כל יהודי להחזיר אבידה לבעליה, ואין הבדל מי האובד, יהודי או לא יהודי. את כל זה אמר לו איציק בגרמנית רהוטה, שהיתה שגורה על פיו מתוך עיסוקו כעגלון.
הגרמני הרגיש מאד לא נוח, כי עכשיו נתחוור לו שאיציק הבין כל מלה ממלות הגנאי שהטיח כלפי היהודים, וכמחווה של התפייסות הושיט לאיציק מעטפה עם חמשה נפוליונים זהב נוצצים.
איציק דחה באדיבות ובהחלטיות את המתת הנכבד שהציע לו הגרמני, ואמר: אנחנו היהודים לא מקבלים שלמונים בעד מצוה שאנו עושים – הגמול הנאה ביותר עבורנו הוא, שבכך מילאנו בכבוד אחרי רצון אלקים, וזה די לנו.