הנוטריקון של "שדכן"
לא האמין ר' גרשון למשמע אזניו, ופניו הביעו תדהמה והשתוממות. רק אחרי שהתאושש מההלם הראשון, גמגם כמה מלים בלתי מתקשרות ואמר: ר' שלמה, למה תחמוד לצון, הבה אזכירך דברים שאתה בעצמך אמרת בעת שליגלגת עלי ועל רצוני בחתן ת"ח. כלום מוכה בסנוורים אנכי, שאלביש על עצמי נעל גדולה כזאת – אני מבין שהיתה זו רק פתיחה להצעה אחרת שיש באמתחתך, נו, גלה כבר, ואל תמתחני יתר על המדה.
העמיד ר' שלמה'לה פני נעלב ואמר: אמנם נכון הדבר שראשי התיבות של "שדכן" הם: שקר דובר, כסף נוטל, אבל אצלי ראשי התיבות מרמזים על דבר אחר לגמרי: "שלמה,לה דברים כנים נואם", ואין לי מה להוסיף על דברי הראשונים, מחר בשעה 10 בערב, מחכים לכם ר' בייניש ואשתו, ואנא החליטו כן או לא! יש להכות על הברזל כשהוא חם. אם ר' בייניש יתאושש ממה שקרה, בודאי שלא יהיה על מה לדבר. ר' שלמה קם מהכסא ופנה בכוון לדלת, בהוסיפו: מחר בבוקר אחרי התפלה רצוני לשמוע אם אתם באים… חג שמח!
משעזב, נכנסה שרה גיטל לסוכה כשהיא מתוחה כמיתר, לשמוע מה רצה ר' שלמה'לה.
מבוכתו של ר' גרשון היתה ניכרת בפניו, והוא ישב שעה קלה מבלי לפצות פה. לבסוף אזר עוז ואמר: יקירתי, אינני יודע מה להגיד לך, אינני רוצה להיראות בפניך כפתי, ומאידך – אולי בכל זאת…
נתמתחה שרה גיטל עוד יותר וצעקה בחוסר סבלנות: אמור כבר!
– הוא אומר, שר' בייניש רוצה שנבא אליו מחר בערב, עם רבקה'לה."
– הוי גרשון, חפצך החזק לראות את רבקה'לה מאורסת, טישטשה לגמרי את חושיך, ונפלת קרבן למהתלה של הבדחן הממולח הזה. כלום לא שמעת עד כה על תעלוליו ותחבולותיו, ומי העלה על הדעת שגם גרשון הפיקח, יפול במצודתו של אותו שדכן-בדחן…
– צדקת שרה גיטל, הרצון וההשתוקקות אויבי השכל הם. והיה אם בכל זאת יגש אלי וישאל על החלטתנו, מה לענות לו?
– מה יש כאן לענות, תגיד לו שיחפש קרבנות אחרים לתעלוליו.
– לבי אומר לי, שהפעם הוא דיבר ברצינות. טוב, נשאיר את ההחלטה לזמן שיעשה את שלו. והיה אם אחרי שאדחהו מעל פני יוסיף להטרידני, סימן שדברים בגו. ואם יסתלק ממני לכשאדחהו, ישתמע מכך שאת צודקת.
וכך היה – למחרת אחרי תפלת מוסף ניגש ר' שלמה לר' גרשון ושאלו על החלטתו.
העמיד ר' גרשון פנים אדישים ודחה אותו באדיבות אבל בתקיפות, באמרו: מה לי ולך כי תהתל בי… אמנם סוכות הוא זמן שמחתנו, אבל לא זמן היתולינו…
הבין ר' שלמה'לה לנפשו של ר' גרשון, והפעם לא כעס עליו, אלא נשאר עומד לידו ואמר לו בשפה רכה ובדברי פיוסין: ר' גרשון למה תדחה את היד המושטת לך, הלא המון מעשי החסד שעשית עם כל החלכאים והנדכאים בערבו של חג, יצרו מלאכים שפתחו לפניך את שערי הרחמים, ולמה תליט את פניך ותברח מהאות לטובה שהראו לך מן השמים.
ראה ר' גרשון שר' שלמה'לה מתעקש ומדבר דברים של טעם, ענהו בחיוב וביקש לדעת בדיוק לאיזו שעה נקבעה הפגישה.
כשחזר ר' גרשון מבהכ"נ עם ארבעת המינים ביד, כבר המתינה לו שרה גיטל בצפיה דרוכה.
– הערב הולכים עם רבקה'לה לביתו של ר' בייניש – אם כי אני מסכים להשערתך כי יותר סביר שזוהי מהתלה. אבל הלא תדעי יקירתי שעניני שידוכים כל כך נסתרים ונעלמים מבינת אנוש, עד שגם הבלתי אפשרי, הופך לאפשרי, וכבר היה לעולמים, ויש הרבה דוגמאות וסיפורים מכגון אלה, ואין כאן המקום לפורטם.
רק הבוחן לבבות ידע מה התרחש באותו יום בלבותיהם של ר' גרשון ואשתו, שניטלטלו בין תקוה לאכזבה, והמחשבות התרוצצו בקרבם בקדחתנות. את המתח ששרר בביתם באותו יום, אפשר היה למשש בידים.
בשעה היעודה צעדה החבורה הקטנה בסמטאותיה האפלות של ירושלים העתיקה, המוארות באור קלוש של עששיות נפט, שיצרו צלליות מוארכות ומבעיתות. רק הירח ממעל היה עד להליכה ההססנית של שלש נפשות יקרות ועדינות, המתייסרות ביסורי נפש של חשש פגיעה בכבודו של מאן-דהו. וככל שהתקרבו למעונו של ר' בייניש הלך וגבר קצב פעימות לבם, עד שברגע מסוים פנתה שרה גיטל לבעלה ואמרה: אני חוזרת הביתה, מימי לא העלבתי ולא פגעתי בכבודו של אדם, ואיך אשא פני אם ר' בייניש ופייגלה אשתו יפגעו חלילה ממהתלתו של השדכן; לא אוכל לשאת זאת… היסה בה ר' גרשון וטען שאם אכן אין זו מהתלה ולא יבואו, תהיה זו פגיעה יותר קשה.
★ ★ ★ ★
עד שהם מתלחשים ביניהם, ראו עצמם עומדים מאחורי דלתו של ר' בייניש. אזר ר' גרשון עוז והקיש על הדלת, כששרה גיטל ורבקה'לה מסתתרות מאחורי גבו ופניהן כבושות בקרקע.
אחרי כמה דקות של צפיה, נשמעה נקישת הזזת הבריח, ופייגלה הופיעה בחלל הפתח, לבושה חלוק חג מבריק בצבע ארגמן.
– מועדים לשמחה!… נשמע קולו ההססני של ר' גרשון.
חיוורון של השתוממות כיסה את פניה של פייגלה, והמלים נעתקו מפיה. היא נשארה קפואה במקומה, ומתוך מבוכה ותהייה פלטה אך ורק משפט אחד: בייניש בא הנה…
ר' בייניש שישב אותה שעה בסוכה שבמרפסת האחורית של הדירה, הגיע בחפזון ונגש לדלת. בראותו את פניו של ר' גרשון מעבר למפתן נבוך גם הוא, אלא שמתוך נימוס פלט את המלים "מועדים לשמחה", ואחר-כך אמר בהבעה תמהונית:
– אלינו?".
שתי הנשים שעמדו מוסתרות מאחורי ר' גרשון, השפילו עוד יותר את ראשיהן, משל היו מחפשות בור להתחבא בתוכו, ומבלי יכולת לשלוט בחרפתן, התחילו הדמעות זולגות מעיניהן. ואילו ר' גרשון שנסיונות החיים ותלאותיהן חישלו את רוחו, אזר אומץ ואמר:
כן, אליכם, לפי הזמנה מפורשת של ר' שלמה'לה. ובאם חלה כאן אי-הבנה, או הטעייה במזיד, לא קרה שום דבר; כפרת עונות, ונישאר ידידים גם להבא…
– אמנם כך, יש כאן משהו בלתי מובן "זה דרכו כסל למו", של בעל הקפטן (לבוש שלבש בו ר' שלמה'לה). אלא מכיון שאתם כבר כאן, חלילה שתעזבו את ביתנו מבלי להכנס ולברך "לישב בסוכה", הלא ידידים אנחנו משכבר הימים ר' גרשון…
– בפעם אחרת… התחמק ר' גרשון והתחיל לצעוד אחורנית, בעוד ששתי הנשים כבר הקדימו להסתלק.
ניתר ר' בייניש ממקומו, ובתנועה זריזה אחזו לר' גרשון בזרועו ומשכו אחריו לבית, תוך כדי השמעת קריאת הזמנה לשתי הדמויות שהלכו והתרחקו.
תוך שהוא לופת את זרועו של ר' גרשון, דרש ממנו ר' בייניש שיקרא אליו בחזרה גם את שתי הנשים שהתלוו אליו. "כלום אין מזוזה כשרה בדלת, שהן בורחות".
נכנסו שלשתם פנימה ונתיישבו בחדר האורחים. בנתיים התאוששה פייגלה, והתיישבה אף היא ממולם. אחרי החלפת כמה משפטים נימוסיים התמוגגה המתיחות, כשאת מקומה תופסים הלבביות והפתיחות.
ההתרגשות והחרדה שעברו על רבקה,לה קודם לכן, הלהיטו את פניה המלאות והנאות. הסומק והחיוורון שהופיעו חליפות בפניה האציליים, שיוו לה מראה הוד נסוך בחן שמימי, שמשכו אליה את מבטם של פייגלה ור' בייניש. אופן דיבורה עם הצליל הרכרוכי, הקסימו את פייגלה יותר ויותר.
כאחת שנלכדה בקסמיו של קוסם-להטוטן, נראהת פייגלה באותה שעה; וכיוון שהוסר המחסום נפתחו גם חרצובות לשונה, והתחילה להעתיר דברים כדרך נשים דברניות: נו, אורחים נכבדים כאלה, במה אוכל לכבדכם, הה, הה, איזו זכות, איזו זכות… וקמה מהכסא לכיון המטבח להביא "כיבוד".
ר' בייניש אף על פי שעסוק היה בשיחה עם ר' גרשון בדברי תורה, עקב בעין מצדדת אחרי דיבורה של רבקה,לה ותגובותיה של אשתו. משראה אותה קמה מהשולחן, ביקש סליחה, ודידה אחריה למטבחון שבחצר.
בעוד פייגלה מסדרת את הכיבוד על מגש הקריסטל, הפתיע אותה ר' בייניש מאחורי הגב ואמר: נו, מה דעתך פייגלה ?…
– מימי לא פגשתי נערה משופעת בחן וביופי כזה. הלא כל בנות גילה, הן כקליפת השום לעומתה. דיבורה ואצילותה מזכירים לי את אמי עליה השלום, שתהיה שם למליץ יושר. הפעם שינה כנראה ר' שלמה את הרגלו ודיבר אמת…
– ובכן מה עושים?..
– "לך והעיר את שייקה השרוע על הספה בסוכה, שירוץ ויקרא את הירשל היושב ולומד בבית המדרש של חסידי קרלין".
רץ שייקה והבהיל את הירשל באמצע לימודו.
– מה הענינים ומה החפזון? שאל הירשל.
– אינני יודע מאומה. באתי ישר מהסוכה, אבא העיר אותי מהשינה וציווני לקרא לך – דומני שראיתי אורחים מסבים ליד השולחן בחדר האורחים…
כשנכנס הירשל בהול ומבוהל, וראה את האורחים נתבלבל עוד יותר – "מה הולך כאן"? הפליט.
– בנתיים לא הולך שום דבר – שב נא הירשל. ר' גרשון ידידי בא לבקרנו, ויש לנו ויכוח בסוגיא של דופן עקומה וקושיא חמורה על הרמב"ם בהלכות סוכה.
– נו, נו, הפטיר הירשל מיד בהברקה כשרונית: "הלא בסוכה דופן עקומה מצטרפת לדופן ישרה, וביחד מהוות דופן אחת המכשירה את הסוכה לדור בה; משמע שלפעמים דוקא העקמימות היא הגורמת להתיישרות"…
הבין ר' גרשון את הרמז, וענה מניה וביה: אצלי כל הסוכות שבניתי דפנות ישרות הן, ללא כל עקמומיות…
הירשל השתלב מיד בויכוח והראה את כחו בסוגיא סבוכה זו, כשר, גרשון אף הוא אינו טומן ידיו בכיסיו ומשיב מלחמה שערה. רמזה פייגלה לבעלה, ואף שרה גיטל קרצה בעיניה לר' גרשון, וקמו כולם ממקומותיהם. ניסה גם הירשל לקום, אמר לו אביו: אתה תשאר כאן, אנחנו כבר נסתדר לבד עם הרמב"ם…
אחרי כשעה שהירשל ישב ושוחח עם רבקה'לה, חזרו ההורים לחדר האורחים, וכל הכבודה פנתה לסוכה הגדולה לפי הזמנתה של פייגלה.
בדרך לסוכה משך ר' בייניש את הירשל לחדר צדדי ושאלו אם הוא ניאות להיות חתנו של ר' גרשון סטולר, אף על פי שתמיד שאף להכנס לבית של תורה ויחוס משפחתי. ויען הירשל לאביו בטוב טעם ושום שכל:
"אם הייתי נפגש עם נערה כלשהי שאפילו לא היתה נראית מושלמת, לא ביופי ולא בפקחות ולא ביחוס משפחתי – אבל היא בת ישראל כשרה וצנועה – לא הייתי אומר "לא", כי לא אמצא מנוחה כל ימי חיי אם אדע שביישתי אי-פעם בת ישראל, מבלי שאמצא בה מום שבגלוי. וכבר קבעו חכמינו שמוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים. עתה על אחת כמה וכמה שלא מצאתי בנערה הזאת כל דופי, ומתוך שיחתנו למדתי במקצת על אצילותה וטוב לבה – ואם יציגו בפני שתי ברירות: יחוס בלי מדות, או מדות בלי יחוס, בודאי שאעדיף את הברירה השניה – ויש לכך אסמכתא מן התורה, שיצחק אבינו לקח את בתו של בתואל הארמי ואחותו של לבן, ולא את בתו של "ראש הישיבה" אליעזר עבד אברהם, שעליו נאמר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. ומי זה אומר שאין כאן יחוס, הלא שמענו איך שהוא מתפלפל בדברי הרמב"ם, כאחד הלמדנים המובהקים. ואם היה בעל מלאכה או אומן נחשב כמגרעת, לא היו מחברי התלמוד מציינים את אומנותם של רבי יוחנן הסנדלר ורבי יצחק נפחא ודומיהם. לדעתי זה עוד מוסיף לווית חן לעטרת התורה שלהם"
בסוכתו היפה והמקושטת של ר' בייניש, כבר ישבו הצדדים כמחותנים לכל דבר – נפלו המחיצות ונתקרבו הלבבות. אפילו הירשל הביישן התיישב רגוע ומחויך סמוך לארוסתו בעתיד, והשיחה הקולקטיבית קלחה בנחת ובחיוכים מנומסים ומאופקים. למרבה הפלא נתיישרו "הדפנות העקומות" שבנה השדכן המפולפל, ועוד באותו ערב נערך ונחתם "זכרון דברים". ובליל ששי של סוכות נערכה חגיגת האירוסין הגדולה של הירשל העילוי עם רבקה'לה בת ר' גרשון ושרה גיטל – בשעה טובה ומוצלחת.
והיה זה ערבו הגדול של ר' שלמה'לה שהיה "אורח הכבוד" של האירוע; וכיסיו העמוקים של הקפטן שלו נתמלאו לא רק במגדנות ובאגוזים, אלא גם במנה הגונה של נפוליונים מצלצלים שהיה בהם כדי לסתום את כל החורים שנוצרו בחדשים האחרונים ואת כל הפיות של בעלי החוב שלו. הוא גם לא ויתר על "התוספות" של בקבוק "יין משומר", מזה שר' גרשון הכין אחרי לידתה של רבקה'לה, מוכן ומיועד למאורע זה.
והלוואי שכל הזווגים של בני ובנות ישראל יעלו יפה, כשידוך הזה שממנו קמה ונסתעפה אחת המשפחות המיוחסות בישראל.