ברל'ה לבית משלו
הימים שברל'ה שהה בקישלה, מאחורי דלתיים ובריח, בחברת גנבים ומרצחים, סיפקו לו הזדמנות טובה לעשות את חשבון נפשו ולסכם את מאזן מעשיו בתקופה שחלפה כה מהר, מאז ליווה את אמו הצעירה לבית עולמה ועד היום הזה. השתדלותם של רבי חיים זוננפלד ושאר ידידי אביו לשחררו מבור הכלא הטורקי, חרף המרורים שהוא השביע אותם ימים רבים, נגעה לליבו; וגם את החשבון הזה עשה, בהבדילו בין מעשיהם הטובים של אלה, לבין פשעיהם ותעלוליהם של חבריו העבריינים הצעירים, שהדיחוהו והורידוהו מדרכו הישרה. וכאשר יצא לחופשי מהקישלה, ראה חובה לעצמו להודות לכל אלה שטרחו למען שיחרורו.
ראשית דרכו היתה לביתו של רבי חיים זוננפלד. בראש מורכן ובעיניים מושפלות ביקש סליחה ממיטיבו והודה לו בדברים נרגשים על השתדלותו ומסירותו לחלצו ממיצר ולשחררו ממצוקתו. כשראה רבי חיים שהשעה כשרה ולבו של ברל'ה פתוח לקלוט דברי מוסר, פתח ואמר: ראה נא, בני, להיכן התדרדרת ולאן הגעת, מביתו הקדוש של אביך, ר' תנחום, לזוהמה של הקישלה, השורצת פושעים וחלאת-אדם.
כבש ברל'ה עוד יותר את פניו בקרקע והבטיח לרבי חיים, כי אכן נחושה החלטתו להיטיב את דרכו ולשוב אל אורח חייו המקורי, כפי שנהג בבית אביו המנוח.
ואכן, חל שינוי בהתנהגותו של ברל'ה. ביקר אצל קרוביו, בא לעיתים קרובות יותר לבית-הכנסת והתפלל בציבור. אם כי עדיין לא ניתק לגמרי קשריו עם חבריו, בני-בליעל. פטרוניו וקרוביו משראו ששינה את דרכו לטובה, דאגו לשדך אותו עם צעירה יתומה, שעבדה כמשרתת בבית אחד הנכבדים בירושלים. והיא, אף-על-פי שידעה את עברו המפוקפק ואת מעשיו הלא-טובים, נאותה להתקשר אליו בלב ונפש, באומרה: די להיות שפחה ומשרתת אצל אחרים, רוצה אני בקורת-גג משלי. יהיו מזונותי מרים כזית מיד בעלי, עצמי ובשרי, ואל יהיו מתוקים כדבש מידי אחרים. בשעה טובה ומוצלחת נכנס ברל'ה לחופה עם פייגל'ה היתומה.
בתחילה נראה היה, שהזיווג עלה יפה וכי ברל'ה ואשתו הצעירה צועדים יחדיו בדרך המלך של חיי יושר ואושר. אך משחלפו הימים, שוב גברה עליו השפעתם של חבריו שהסיתוהו והדיחוהו. פרצו מריבות בינו לבין פייגל'ה והן תכפו והלכו מיום ליום. ביחוד היה ממרר את חייה בסעודות, שלא תמיד הוכנו לפי טעמו. גרגרן היה ברל'ה וזולל גדול, ובכל מיקרה של הקדחת תבשילו, היה ברל'ה מראה לפייגל'ה אשתו את נחת זרועו ומפליא בה את מכותיו. הזלילה עמדה אצלו מעל לכל דבר אחר. אנשים מבחוץ שלא יכלו לראות בצער האשה, ניסו להתערב ולהשכין שלום ביניהם, אך לא הצליחו לרסנו. הדברים הגיעו כמעט עד כדי גט, אלא שברגע האחרון נמלכה פייגל'ה בדעתה באומרה: "בעל הגרוע ביותר, עדיין עדיף הוא מבעל-בית הטוב ביותר" – והסכימה לחזור ולהתענות תחת ידו הקשה של ברל'ה ולסבול את שגעונותיו בענייני אוכל וסעודות.