השודד מחרים את עגלתו
ימים ספורים לפני פסח, בשעת לילה מאוחרת, אחרי שחיים-פייביש חזר משיעורו הקבוע אצל ר' וולוול שחור, בבית-הכנסת האשכנזי שבשכונת ימין-משה, נשמעו נקישות על דלת הבית. מי שם? חוסנקה – נשמע קולו של השודד מעבר לדלת, "איפתח אל באב, לא תחאפיש", לא תחאפיש" – פיתחו הדלת, אל תפחדו, אל תפחדו. תחילה נבהל חיים-פייביש, אך התגבר על פחדו והכניס את השודד לתוך הבית פנימה, כלום ברירה היתה לו? חוסנקה הרגיעו, בציינו שהרי ידוע כי אין הוא פוגע לרעה ביהודים, לגם כוס חמין שביקש והוגש לו, ולבסוף הסביר את מטרת בואו: הרי יודעים אתם שהמישטרה התורכית מחפשת אחרי ומבקשת את ראשי. עד כה הצלחתי להסתתר, אך מאז ירד עלינו אסון המילחמה, הדרכים והשבילים מלאים חיילים וז'נדרמים. אני מרגיש שהעניבה הולכת ומתהדקת מסביב לצווארי, ולכן החלטתי להיעלם ולהסתתר בהרים עד יעבור זעם. לשם העברת רכושי ומטלטלי למקום מיסתורי החדש אני זקוק לעגלה, שלא תעורר תשומת-לב השוטרים. באתי, משום כך, לקחת את עגלתכם, אם הכל יעבור בשלום, אדאג איכשהו שהעגלה תוחזר לכם. לא הועילו תחנוניו של חיים-פייביש, חוסנקה נכנס לאורווה, הוציא משם את החמור, רתמו לעגלה וחיש מהר נבלע בחשכת הלילה.
עגמה עליו נפשו, על חיים-פייביש. יותר מכל הציקה לו המחשבה, שלראשונה בחייו ייאלץ אולי השנה, בליל סדר פסח, להעלות על -שולחנו לחם-עוני ממש, כלומר לחם שמחלקים לעניים. עדיין לא השלים עם המחשבה הזו והוא פרץ בבכי מר. דומה לה, לדבורה-אטיל, שזו הפעם הראשונה מאז נישואיהם שראתה את חיים-פייביש שלה בוכה. אף היא נתנה קולה בבכי. באותו לילה נרטבו כרי-שניהם מדמעות. למחרת היום ירד חיים-פייביש אל הכותל-המערבי, שטף אבניו בדמעותיו, ושפך מר לבו לפני בוראו, ואז הוקל לו במקצת. כאילו אבן נגולה מעל ליבו. עם הרגשה של תיקווה וביטחון חזר הביתה. בבואו הביתה ניסתה דבורה-אטיל בשניה לדבר על ליבו, שייגש אל ה"כולל" ויקבל ההקצבה והמיצרכים המתחלקים לעניים לקראת החג. הוא שתק ולא ענה לה דבר, בלי פת-ערבית עלה על יצועו ושקע בתרדמה עמוקה.