חיים פייביש נהיה בעל עגלה
חלפו ימים, נקפו חודשים ומעט השכר שחיים-פייביש קיבל עבור כמה תיקונים קטנים בבתיהם של שכנים, הסתכם במעות קטנות שלא היה בהן אפילו כדי פרנסת שבת אחת. מעט הכתרים שהביא עמו מבית-אבא הלכו וכלו, ומצבו נעשה דחוק יותר ויותר מיום ליום. אומנם, קורת-רוח וסיפוק נפשי יש לו לחיים-פייביש מלוא חופניים, יום-יום הוא לומד בשיעורו של הצדיק רבי חיים זוננפלד, בבית-מידרשו של רבי ישעיה ברדקי, סמוך ל"חאש" של רבי צדוק, ואז משתכחות מליבו כל צרותיו ותלאותיו, והוא המאושר באדם עלי אדמות. אבל, משהוא חוזר הביתה ומבטיו נפגשים עם עיניה העצובות של דבורה-אטיל שלו, ליבו נחמץ בקרבו ועולמו כאילו חשך עליו. וכאשר כלתה פרוטה אחרונה מהכיס ודבורה-אטיל כבר מישכנה את הצמיד שקיבלה ממנו ביום כלולותיהם, נשבר חיים-פייביש ושם פעמיו למישרדי כולל "שומרי החומות" לעולי אונגרן ואסטרייך, אשר ברחוב הגיא.
דקות אחדות נשאר עומד על עומדו, כולו אחוז שרעפים, כמו רתוק למקומו. לפתע התאושש והחל מטפס ועולה בגרם מדרגות-האבן שהובילו אל מישרדי הכולל. לא, מילמל כאילו לעצמו, לא אבקש קיצבה." חלילה… חלילה… תוכנית אחרת ניצנצה במוחו, שאם תתקבל על דעתם יהיה בה בדי לחלצו ממצוקתו בכבוד. כמעט לא הרגיש אימתי פתח את הדלת וכיצד התייצב בפני מזכיר ה"כולל", שהכיר יפה את חיים-פייביש ואת נקיון כפיו. הכל היה בהיסח הדעת. כשהתבהרה מחשבתו, כבר עמד בעיצומה של הרצאת דבריו באוזני המזכיר. באתי עם הצעה, שטח לפניו את תוכניתו, שתהיה יפה לשני הצדדים, לכם ולי. אין רצוני בקיצבה מקופת רבי מאיר בעל הנס, במקומה תנו לי הלוואה או הענקה חד-פעמית בסכום שיספיק לי לרכוש עגלה עם חמור ומהם, בעזרת משם יתברך שמו, אוציא פרנסתי בכבוד.
נענתה ההנהלה של כולל-אונגרן לבקשתו של חיים-פייביש ואישרה לו הלוואה של עשרה נפוליונים זהב, על-מנת לפורעה "לכשירחיב", בלי לציין מועד הפרעון, מעין "הלוואה עומדת" בימינו. הלך חיים-פייביש לשוק-הבהמות, במורדות הר-ציון, סמוך לשוק הקדרים, התבונן במשך כמה ימים בסוחרי החמורים ובחמוריהם, שם לבסוף עינו וידו על חמור-גרם וקנהו במחיר שלושה נפוליונים זהב, נוצצים ועוברים לסוחר. אצל ר' גרשון הנפח הזמין שילדה של עגלה, הניח עליה כמה קרשים גסים, ובוקר אחד הריץ חיים-פייביש את עגלתו וחמורו אל "התחנה המרכזית" של עגלוני ירושלים, בקירבת שער יפו, והיה מוכן לכל עבודה שיזמנו לו מן השמיים. בימים, הראשונים הביטו עליו בעלי-העגלה הערביים בתימהון ובליגלוג. לימים, השתלב יפה בעבודה, למד מלים אחדות בערבית, ו"חבריו" העגלונים, שעמדו על טוהר ליבו ועל מידותיו הטובות, למדו גם להוקירו ולכבדו.
התנהגותו של חיים-פייביש עם חמורו-מפרנסו ראויה שתירשם לדורות. מעולם לא טעם חמור זה טעמה של צליפת שוט. די היה ששוטו של חיים-פייביש השמיע קול שריקה, אחת או שתיים, גבוה-גבוה מעל גבו של החמור, כדי שהלה יחיש מהלכו ויעשה רצון בעליו. זכר חיים-פייביש, שצער בעלי-חיים אסור מן התורה וכמעט לעולם לא ישב על מקום מושבו הקבוע. אם העמיס על העגלה משא כבד מדי, היה, יורד ודוחף את העגלה יחד עם חמורו, וכאשר הגיע למדרון או למורדות-הר היה תופס המושכות, עוצר את העגלה בכל כוחו ומקל על החמור את רדתו מן ההר. ועוד זאת זכר חיים-פייביש, שתחילה הוא מאכיל לבהמתו ואחר-כך סועד בעצמו, ומעולם לא הסב לסעודה עד אם נתן תחילה לחמורו את סעודתו. והחמור, אף הוא שירת את בעליו באמונה וכחמורו של רבי פנחס בן-יאיר לא נגע בשום מאכל שאינו שייך לבעליו.
וכך היה מינהגו של חיים-פייביש: אחרי תפילת שחרית, עם הנץ החמה, כמינהג ותיקין, ולימוד פרק משניות בחברותא, חזר לביתו, סעד פת שחרית, רתם החמור לעגלתו ופנה לחניון העגלות שבמורדות הר-ציון. זימן לו הקדוש-ברוך-הוא שכר נסיעה אחת או שתי נסיעות, די פרנסתו לאותו יום, היה חיים-פייביש נושא עיניו כלפי מעלה, אומר את הפסוק "ברוך השם יום יום" ומחזיר את החמור לאורוותו ואת עצמו לבית-המדרש. שם בילה את זמנו עד לשעות הערב המאוחרות בלימוד ובתפילה. מעולם לא בא חיים-פייביש בטרוניה אל יוצרו, שאף-על-פי שיגע הרבה כדי להביא טרף לביתו ואף עיסוקו לא מהנקיים והמשובחים ביותר, הרי הוא מאושר שזכה לדור בירושלים והוא מתפרנס מיגיע כפיו ואינו זקוק לחסדי הבריות. ועוד חסד גדול עשה עמו הקדוש-ברוך-הוא, שזימן לו אשה כנפשו והיא צנועה וחסודה, עושה רצון בעלה ומסתפקת במועט שבמועט ובלבד שלא להזדקק לבריות. וכדי לא לבטל זמן רב מדי בכניסתו לעיר העתיקה ובצאתו משם, העתיק חיים-פייביש דירתו לשכונת ימין-משה. ובקצה השכונה, סמוך להר-ציון, מצא לו דירה צנועה עם חצר קטנה, ששימשה אורווה לחמורו ומקום-חנייה לעגלתו.
