הסוכה שנעלמה באישון לילה
בין אלפי התלמידים מהדור הקודם, שינקו את "הגירסא דינקותא" במוסד התורה הגדול והותיק שבירושלים דאז, "עץ חיים", מתקשר השם "שמוליקו" עם המון זכרונות ילדות. אותה דמות עלומה ומסתורית שהיתה ידועה לכולם בשם "שמוליקו" – ניצבת במרכז זכרונות הנעורים של מרבית יהודי ירושלים של הדור הקודם. אלפי נימים חבויות עמוק בלב, מרעיד השם שמוליקו, אצל כל אלה שבילו את שנות ילדותם בין כתלי החדרים והישיבה של "עץ חיים", ואשר שמוליקו ליווה אותם בחיבה ובאבהיות מן היום שעברו את מפתן "החדר", עד ליום שיצאו משם מבוגרים טעוני דעת וכתר תורה על ראשם.
מהיכן בא? מאיזו גלות יצא? איש לא ידע. אף הוא ענוותן היה ומאד שפל-רוח וסירב לספר אפילו במלה אחת על עצמו ועל יחוס אבותיו. ממראהו החיצון, לבושו והליכותיו ניתן היה לחשוב שהוא תימני, ואולי עדני או מוגרבי. חלוקו ומצנפתו, ספק שחורה, ספק אדומה-דהויה, כמלבושי התימנים, כמוהם גם אהבת תורתו ויראת חטאו, אך המכנסיים הרחבים המתבדרים ברוח בעת הילוכו מעידים אולי שהוא יוצא-עדן או מאחת מארצות המגרב. עיניו הרכות, העמוקות, שפעו רוך ורחמים וכל כולו אומר תום, טוהר וטוב לבב. לראשו חבש מצנפת נטולת-שוליים ולרגליו המגויידות נעל נעליים מתוצרת עצמית, עשויות גומי שנלקח מצמיגי כלי-רכב. שקט, צנוע, נחבא אל הכלים, התהלך שמוליקו בחצר "עץ-חיים" ובסמטאות ירושלים העתיקה, מהורהר ומכונס בתוך עצמו, משל ביקש לעשות את חשבון נפשו וחשבון עולמו והתקשה להגיע לסיכומו של אותו חשבון ולחקר לבבו.
דירתו של שמוליקו באחד החדרים היתה, בחצר ה"חורבה" של רבי יהודה החסיד בירושלים העתיקה. לחדרו של שמוליקו היתה היסטוריה משלו: מלכתחילה שימש חדר זה כחדר-לימוד-והתבודדות לרבה הישיש של ירושלים, רבי שמואל סלנט, זכר צדיק לברכה. דירתו הקבועה של רבי שמואל בחלק אחר של חצר-החורבה עמדה, ושני חדריה הקטנים הספיקו לו לרבי שמואל כבית-מגורים, כמושב בית-הדין הירושלמי, כמזכירות, כבית-ועד לתלמידי חכמים ולעוד כמה וכמה צרכים אחרים. ראו פרנסי ירושלים שקשה עליו הצפיפות בדירתו הקטנה, עמדו ומסרו לו עוד חדר קטן בקצהו האחר של החצר, כדי שרבי שמואל יוכל להתבודד בו, ללמוד ולהעלות את חידושי תורתו באין מפריע. משנפטר רבי שמואל, זקן ושבע-ימים, זכה שמוליקו באותו חדר וקבע בו את דירתו. ליותר מזה לא היה צריך, בגפו בא לירושלים העתיקה, בלי אשה ובנים, ואיש לא ידע אם אלמן הוא או גרוש או שמא לא נשא אשה ולא העמיד ילדים מעולם. ריהוט משונה הכניס שמוליקו ל"דירתו": דרגש שנעשה מקרש-טהרה שיצא מכלל שימוש ושימש לו מעין מיטה, כמה שרפרפים שהוכנו מארגזים בלתי-מהוקצעים והיו מסודרים מסביב לארגז הפוך הוא "השולחן", חצובה חלודה שעמדה ליד "המיטה", מעין ארון-לילה, ועליה אורלוגין עתיק שהפסיק את פעימותיו ממש באותו רגע שליבו של שמדליקו עמד מלכת.
צער גידול בנים לא ידע שמוליקו, אך קשים שבעתיים היו יסורי הערירות, כי לא היה עוד אוהב ילדים כמוהו. כל ילדי התלמוד-תורה היו ילדיו והיה קורא להם בלשון חיבה "קינדרלך" ומרעיף עליהם מכל הטוב שרק היה מצוי בידו. לא היתה שעה של קורת-רוח לילדי התלמוד-תורה כמו הבילוי בצוותא בקיטונו של שמוליקו שתחת המדרגות העולות לישיבת "עץ-חיים", בחורבת רבי יהודה החסיד. היה זה מעין מועדון אינטימי של חבורת קונדסים עליזים, שהיו מתלקטים סביבו והוא מספר להם סיפורים-של-סבא, שנבלעו על ידם בשקיקה ובסקרנות ילדותית.
