בצילה של עץ התאנה
בחצר ביתו של מורי סעדיה גדלה תאנה רחבת פארות שפרשה את צילה על כל שטח החצר, וכשהיה חוזר מורי סעדיה עם נטות צללי ערב לביתו, אחרי יום מפרך של עמל מכל מיני עבודות קשות ומשונות, שמהם היה מוציא את פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, היה מתרווח על השרפרף שתחת התאנה ומשעין את גופו הצנום על גזעה, ובקולו הערב והנעים היה מסלסל שיריו של רבי שר-שלום שבזי, שהיו ספוגים ורוויים ערגה לירושלים ולציון. עיניו השחורות יורקות גיצים של אושר וערגון ומסביבו מתרוצצים ומתרפקים ארבעת ילדיו החמודים, עם פיאותיהם המסולסלות שירדו על כתפיהם.
וכשהיתה רוח ערבית קלילה נושבת בינות לענפי התאנה, ומטפחת על פניו העייפים והלאים של מורי סעדיה, היה פותח פיו ואומר: יתברך וישתבח שמו הגדול שזכיתי למה שלא זכו אבותי ואבות אבותי, לשאוף מאוירה הצח והצלול של עיר הקודש והמקדש, ולהסתופף תחת תאנה זו שריח גן עדן נודף ממנה – ישתבח שמו הגדול של הבורא יתברך לעד ולנצח נצחים. ומיד היה תוקע את שתי עיניו בשביל המתפתל ועולה במעלה הר הזיתים, וממלמל: "הנה בשביל הזה ירד הגואל, אחרי שישמיע את התקיעה הגדולה שתבשר לעם ישראל ולעולם כולו את בשורת הגאולה השלמה".
היה מורי סעדיה שמח בחלקו ומסתפק במועט, מעיין בשעות הפנאי בספרי יראים ומקיים מצוות בחיל וברעדה. חביב מכל היתה עליו מצוות הישיבה בסוכה והיה משתדל לקיימה בכל ההידורים והדקדוקים, כפי שהם מפורטים בספריו של רבי שלום שרעבי, המקובל התימני, שקרובים היו מאוד ללבו של מורי סעדיה והוא הירבה להתעמק בהם בכל עת מצוא. כבר מראש חודש אלול היה מתחיל לגבב עצים וקרשים להקמת הסוכה וטורח הרבה לקשטה בפנים בסדינים מבריקים של משי ובמפות מרוקמות ומרבדים שהביא עמו מתימן, ירושה מאבותיו. ממוצאי יום כיפור ועד ערב החג היה מורי סעדיה יושב עם ילדיו ומכין ציצים ופרחים וכל מיני קישוטים, עשויים נייר-צבעונין מבריק לקישוט דפנות סוכתו מבפנים ולחיפוי מערומיהם.
ואף על פי ששמח ומרוצה בחלקו היה מורי סעדיה בכל ימות השנה, הרי שמחה יתירה ירדה עליו בחג הסכות, והיה מקיים את מצוות "ושמחת בחגיך אתה וביתך" בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. וכל ימי החג לא פסק פיו מלמלמל: מי יתן ואזכה בקרוב לשמוח בשמחת בית השואבה בבית המקדש שיבנה במהרה, ועוד אראה במו עיני איך שהמוני חוגגים יורדים בתופים ובצלצלים לעמק קדרון, לשאוב מים ממעין השילוח.
ומנהג קבוע היה למורי סעדיה, שבאחד מלילות של חול המועד סכות, היו מתאספים כל תושבי כפר השילוח אנשים נשים וטף, זקנים עם נערים, בחצר ביתו ובתוך סוכתו של מורי סעדיה, לשמוח בשמחת בית השואבה, והיו מסלסלים בערגון ובהשתפכות הנפש חרוזי הגאולה של המשורר התימני רבי שלום שבזי עליו השלום, מלווה בקול הטנבור שהיה מהדהד וחודר עד לבתי היהודים שבתוך החומות, והיו גופותיהם הצנומים של היהודים התימנים מתנדנדים בקצב אחיד לקול צלילי הטנבור והחליל.
מפרק לפרק נידמו קול החוגגים ובמקום הושלך הס, ואז היה מורי סעדיה עולה על השלחן ובידו השופר הגדול בעל חמשת הפיתולים שהביא אתו מתימן – תוקע "תקיעה שברים תרועה תקיעה", וכל הקהל היה עונה אחריו: "כשם שזכינו לשמוע קול שופר זה – כך נזכה בקרוב לשמוע קול שופרו של משיח צדקנו", והשמחה נתחדשה ביתר עוז ותעצומות.
נרגש ונפעם ביותר היה מורי סעדיה ביום הושענא-רבה, שלפי המסורת עתידים פעמי המבשר להתגלות ביום זה. בבית הכנסת כשהיתה מגיעה השעה של חבטת הערבה ואמירת הקטע שבו מתאר הפייטן את התגלותו של הגואל-צדק, היה כל גופו נע בתנועות נמרצות והיה קורא בקול אדיר: "קול מבשר – מבשר ואומר"… וחובט את הערבה וחוזר וחובט עד שנשרו כל עליה. כל אותו היום לא היה יוצא מסוכתו, אלא היה יושב, כולו דרוך ומתוח בצפיה לשמוע קול שופר ולראות את "המבשר" ברדתו מהר-הזיתים שמול ביתו. ומקל עתיק מעץ-ליבנה היה לו למורי סעדיה, שעבר בירושה מדור לדור, מאבות-אבותיו לצאצאיהם אחריהם. מסורת משפחתית סיפרה כי עליו, על המקל, נשענו אבות-המשפחה בעת שיצאו בגולה אחרי חורבן הבית הראשון. אותה מסורת הבטיחה, כי מי שיחזיק במקל ויעלה עמו לציון, יזכה לרוץ עמו ולקבל פני המשיח. כל ימות השנה המקל מוסתר יפה-יפה ושמור מפני הגנבים, רק בהושענא רבה היה נתלה על כסאו של מורי סעדיה, מוכן ומזומן לצאת עמו לקראת מושיע ישראל וגואלו.
